יש פרקטיקה שלמדתי מהמורה שלי, וכל פעם שאני מיישם אותה אני מרגיש כמה היא עמוקה.
נגיד שאני בתוך טיפול, והמטופל שלי מביאה משהו שמפעיל אצלי טריגר ישן. משהו שמריח כמו קושי מהילדות שלי או כמו פצע כואב ומוכר, וה'ילד הפגוע' שבתוכי מתעורר ורוצה לברוח או לכעוס או לשבור את הדלת. ברגע כזה, מה שאני עושה זה לדמיין אותו, את הילד הקטן הזה שבתוכי, יושב ליד על שרפרף קטן, ממש לידי. אני רואה אותו, ואני אומר לו בלב: אני שומר עליך. אני מחזיק לך את היד. אני לא עוזב אותך, לא עכשיו ולא בכלל.
ובזכות הדבר אני יכול להיות גם עם המטופל שלי להכיל אותו באהבה ובסקרנות, גם כשהוא מתנהג (לכאורה כמובן) בדרך שפוגעת בילד שבתוכי. כי אני בו זמנית גם איתו ב100%, אני לא מוותר עליו. אני לא שוכח אותו. ההפרדה הזו, לראות אותו בנפרד, היא בדיוק מה שמאפשר לי להתמקם *כמבוגר* בחדר ולא לפעול מהפצע שלי.
גם בבית עם הילדה שלי
אותו הדבר בדיוק קורה עם הילדה שלי. כשהיא מופעלת, כשהיא דורשת משהו שלא קיבלה וכואב לה ממש, ובתוכי מתעורר מולה ה'ילד הפגוע' שמכיר את הכאב הזה מבפנים, ורוצה לענות משם, ולכעוס ולצעוק, אני יכול לעשות בדיוק אותו מהלך. לראות אותו, לומר לו שאני איתו, ולהישאר נוכח גם עם הילדה שלי בלי לנטוש אף אחד משניהם.
כי בעיניי הרבה פעמים, מה שנראה כמו מריבה בין הורה מבוגר לילדה שלו, זה בעצם מפגש בין שני ילדים: ילדה שבודקת את היותה ראויה מול ההורה שהוא כרגע בעצם 'ילד פגוע' שמרגיש לא ראוי ונלחם על ראויותו באופן של דרישה. ותכל'ס רוב המאבק בכלל קורה שם, בין 2 ילדים, כשאחד מהם מחופש למבוגר.
להישאר נוכח
הפרקטיקה הזו, לשבת ולראות ולהרגיש את הילד הקטן שבתוכי, להיות איתו בלב, בו זמנית כשאני נמצא גם עם מי שמולי, היא אחת הדרכים שאני מכיר שבאמת עוזרות לי להישאר נוכח ואוהב. לא לבחור בין הרגש לבין האחריות, ולא לנטוש אף אחד מהם.
♧
דרור עמיצור, מטפל רגשי
