רוצה לספר על איזו מנהיגות עדינה כזו, שלא נראית כמו הוראות או פתרונות, אלא מתבטאת ביכולת שלי להסכים להיכנס ראשון לתדר שמורגש עכשיו בחדר. נשמע מוזר? אני אסביר.
נגיד עולה עכשיו כאב או ייאוש או ויתור עמוק, תדר כזה שמרגיש כמו בוץ טובעני. משהו בגוף אומר: אולי לא כדאי להיכנס לשם, זה מסוכן, זה יבלע אותך, זה יותר מדי. ואז השאלה היא לא רק מה אני אגיד לילד שלי או למטופל שלי בתוך המקום הזה, אלא השאלה היא האם אני, בתוכי, מוכן לעשות את הצעד הראשון לתוך הבוץ הזה.
להרגיש את הייאוש, את הוויתור, את הכאב, ולהסכים לו להיות. אפילו קצת ולאהוב אותו שם. ולמה? כי זה משנה את כל הסיפור. כי אם אני יכול להסכים לתדר הזה בתוכי, משהו בי משדר החוצה: "אפשר להיות כאן. אני לא נבהל. גם אתה יכול. לא חייבים לברוח". אפשר רגע להרגיש את הדבר הזה בלי להישאב לתוכו לגמרי.
אבל אם אני לא יכול להיכנס לאזור מסוים, אם יש בוץ טובעני מסוג מסוים שמאיים עליי מדי, אז גם בלי מילים, אני קובע תדר אחר. אני משדר לילד שלי או למטופל שלי: לכאן אי אפשר להיכנס בביטחון. את זה צריך לעקוף. את זה צריך לסדר מהר. את זה אסור להרגיש עד הסוף.
ועבורי זה סוג של מנהיגות. קצת כמו נחשון בן עמינדב שהסכים להיכנס ראשון לים סוף וככה משהו קרה, אותו דבר ברמה הרגשית. מנהיגות שבה אני מסכים להיות הראשון שמוכן לפגוש את מה שקורה עכשיו. הראשון שלא נבהל לגמרי מהרגש או התדר הקשה שבחדר. הראשון שאומר, גם אם רק מבפנים לעצמו: אני כאן. אפשר להיכנס לזה יחד.
עכשיו דוגרי, ברור שזה לא תמיד מצליח. יש תדרים שמפחידים אותי. יש כאבים שאני רוצה שיעברו כבר, שיסתמו רגע, שלא יכבידו כל כך. אבל כשאני כן מצליח להתמקם שם אחרת, משהו מתרכך ונהיית תחושה של בית, הבוץ הטובעני הפך לאדמה קצת יותר יציבה עבור הילדה שלי או המטופל שלי כי הסכמתי להיכנס ראשון לתדר שנוכח עכשיו.
♧
דרור עמיצור, מטפל רגשי
מנהיגות עדינה דרך הסכמה לפגוש הכל
אם התוכן מדבר אליך, מוזמן להצטרף לקבוצת התוכן והעדכונים שלי כאן, או ליצור איתי קשר ישירות בוואטסאפ.
