למה כשאנחנו נתפסים לצורה שבה מישהו מביא את הכאב שלו, אנחנו לפעמים מכאיבים לו פעמיים?
אני אתחיל מילד. ילד כועס. ממש כועס. הוא מביא את הזעם שלו, את הכאב שלו, כנראה בצורה לא נעימה, אולי בצעקות, טריקת דלת, משפט מכוער. ואז ההורה אומר לו: אני רואה שכואב לך, אבל למה אתה מוציא את זה ככה? למה אתה מדבר בצורה הזאת? זה לא בסדר
ועל פניו, זה גם נשמע חינוכי. שלא לומר חשוב. אבל משהו שם, לדעתי יכול להיות לפעמים ממש 'חטא על פשע'. כי הילד נעזב פעמיים. פעם אחת כי הכאב שלו ברגע הזה לא קיבל מקום. לא הייתי איתו. וופעם שנייה כי גם הצורה (הגולמית) שבה הוא הביא את הכאב הפכה אותו ל'לא בסדר'. לא רק שכואב לו, עכשיו הוא גם לא בסדר בזה שככה הוא מראה את הכאב.
וזה קורה כל הזמן. אינסוף. אני עושה את זה, לצערי, לילדות שלי בלי לשים לב. אני עושה את זה לעצמי בלי לשים לב. לבת הזוג שלי. ומאוד מאוד קשה לי כשעושים את זה לי.
נגיד משהו מאוד מכאיב או מקשה על בת הזוג שלי בהתנהגות שלי. אבל היא לא מצליחה להגיד את זה ביומיום בצורה נעימה, בוגרת, מסודרת, ואז לפעמים זה יוצא או מתפרץ בצורה לא בוגרת. קצת ילדותית. במצב הזה, אם כל מה שאני עושה זה להתעסק בצורה שבה זה יצא, ולא במהות של מה שכואב או קשה לה, סביר שזה יגרום לה להמשיך להרגיש לבד. כי יש פה משהו אמיתי וכואב שביקש להישמע, ובמקום לפגוש אותו אני מתעסק באריזה שלו.
וזה לטעמי בדיוק להתעסק בטפל ולא בעיקר.
ולא כי הצורה לא חשובה, ברור שהיא חשובה! היא קריטית! לפעמים אפילו 'המדיום הוא המסר', וברור שיש לי או לה אחריות על איך אנחנו מדברים. אבל אם בסוף תמיד מתעסקים *רק* בצורה, בלי לנסות בכלל לראות את הכאב שמתחתיה, אז הבן אדם לא רק לא מקבל הכרה בכאב שלו, הוא גם מקבל 'על הראש' על זה שהוא לא ידע להביא אותו יפה.
וזה כאב כפול.
ואני חושב על זה גם פנימה. כמה פעמים אני עושה את זה לעצמי. עולה בי כעס, עולה בי עלבון, עולה בי רגש לא יפה, ומיד אני נתפס לצורה 'למה ככה? למה אתה כזה? למה אתה לא יותר בוגר? למה אתה לא יודע להתנהג נורמלי?'
ובעצם אני שוב עוזב את הילד שבתוכי בדיוק ברגע שבו הוא סוף סוף הצליח לצעוק. אז אולי לפני שאני מתקן את הצורה, כדאי לי רגע לעצור ולשאול : מה הכאב שמנסה לצאת פה? מה הדבר האמיתי שמתחבא מתחת לצורה הלא יפה הזאת?
כי לפעמים הצורה באמת צריכה תיקון. אבל הכאב צריך קודם כל שמישהו יסכים לראות אותו.
♧
דרור עמיצור, מטפל רגשי