גדלתי כאדם ששונא סמכות. גם המילה מנהיגות עוררה בי בחילה.
נפגעתי ממנה, ראיתי אנשים משתמשים לרעה בכוח שלהם, ולמדתי להיזהר מכל דבר שיש לו ריח של הנהגה. אבל עם הזמן קלטתי שאין באמת ואקום.
כשאני אחראי על הילדות שלי, על קבוצה או על מרחב כלשהו, אני יכול ללכת צעד אחורה, לא להתערב ולראות מה קורה מעצמו. לפעמים זה נראה כמו רגישות וזהירות לא לפגוע, אבל לפעמים זו פשוט הימנעות. כי מי שנמצא בתחום האחריות שלי מבקש לדעת שיש כאן מישהו שמחזיק את האירוע. מישהו שרואה, שאכפת לו, ושיבוא אליו כשהוא צריך אותו, האחריות הזאת עושה בית.
אנשים רגישים מפחדים ממנהיגות
הרבה אנשים רגישים מפחדים לתפוס את עמדת המנהיג, בדיוק מפני שהם מכירים את הכוח הפוגעני של סמכות. גם אני מכיר אותו היטב. ויחד עם זאת אני מגלה עוד ועוד שאפשר להוביל ממקום אחר לגמרי. לא ממאבק על ערך, לא מתוך השאלה מי יותר חשוב או מי קובע, אלא מתוך נטו נדיבות. ההסכמה ללכת צעד קדימה, לקחת אחריות ולהוביל, עושה שקט. היא מאפשרת לאחרים לנוח לרגע בידיעה שיש כאן מבוגר שמחזיק את המרחב.
וכן ברור שבתוכי עדיין נמצא ילד שמפחד מהנהגה. תכל'ס, ברור שהוא מפחד, יש לו סיבות טובות הרי הוא לא רוצה לפגוע. אני לא צריך להעלים אותו. אפשר להחזיק אותו ברכות, ובאותו זמן לתת למבוגר שבי להוביל, לא כי אני שווה יותר, אלא כי זו האחריות שלי ואני בוחר בה שוב ושוב.
איפה אצלכם ה'ללכת צעד אחורה' זה באמת רגישות, ואיפה הוא כבר הימנעות?
דרור עמיצור
מטפל רגשי
