אני מקשיב בשביל שיירגע, נותן בשביל שיאהבו אותי, מתקרב בשביל לקבל משהו בחזרה.
יש הבדל עמוק (עמוק בהרבה ממה שחשבתי) בין להשתמש במשהו לבין לפגוש אותו. כשאני משתמש, אני פוגש את מה שמולי דרך השאלה: 'מה הוא יכול לתת לי', איך זה יכול לשרת אותי, ואיזה צורך שלי הוא יכול למלא. וזה לא קורה רק מול חפצים או מול עבודה, זה קורה גם, ואולי בעיקר, מול האנשים הכי קרובים אליי.
אני יכול לפגוש את אשתי דרך הצורך שלי להרגיש אהוב, את הילדים שלי דרך הצורך להרגיש אבא טוב, ואפילו את עצמי דרך השאלה איך אני אמור לתפקד. וכשאני כותב את זה אני מרגיש קצת לא נעים, כי זה נשמע קר, כאילו אני מחשב חישובים לגבי את האנשים שאני הכי אוהב בעולם, אבל תכל'ס זה בדיוק העניין, זה קורה לי בלי שאני שם לב, זה לא בחירה מודעת, זה פשוט הדפוס שקם בבוקר יחד איתי. כשאני 'משתמש', מי שמולי הופך ל"בשבילי". כשאני פוגש – הוא יכול להיות הוא, בדיוק בדיוק כמו שהוא.
זה התחיל במהפכה החקלאית
את ההבדל הזה פגשתי עוד כשלמדתי קצת על ציידים לקטים. בהרבה מהחברות האלה האדם לא חווה את עצמו כמי שעומד מחוץ לטבע ומנהל אותו, אלא כחלק מעולם חי שיש בו נוכחות, רצון וקיום משל עצמו. החיה, העץ, הנהר והאדמה אינם רק משאבים, הם שותפים בתוך מערכת יחסים של שייכות, כבוד והדדיות. וזה לא אומר שאין שם שימוש, הם צדים, לוקטים ואוכלים, אבל השימוש לא מוחק את המפגש. העולם עדיין נשאר מישהו, ולא הופך רק למשהו. עם המעבר לחקלאות משהו בתודעה כנראה מאד השתנה, האדמה הפכה לשטח שאפשר לגדר ולנכס, החיה לרכוש ולכוח עבודה, והטבע למציאות שצריך לתכנן, לשלוט בה ולנהל אותה. כדי לעשות את זה, האדם היה צריך, במובן מסוים, לצאת מתוך העולם ולעמוד מולו. פחות להשתתף בו, יותר להתבונן בו מבחוץ.
זה חילחל עמוק לתוכנו
וכנראה שהמבט הזה חלחל גם, ובאופן עמוק, לתוך היחסים האנושיים. עובד הופך לכוח עבודה, ילד למישהו שצריך להתנהג בדרך מסויימת, בן זוג למי שאמור למלא צרכים, ואפילו, וזה הקטע הכי חזק, *אני עצמי הופך לפרויקט שצריך לשפר ולנהל*. ואני חושב שזה בדיוק החיבור ל'סוד הכוונה הכפולה' (שכתבתי בפוסט הקודם) כי כשאני פוגש מישהו כאובייקט, כמעט תמיד יש שם "בשביל" נסתר. אני מקשיב בשביל שיירגע או נותן בשביל שיאהבו אותי, ומתקרב בשביל לקבל משהו בחזרה.
וזה לא אומר שאני אדם רע, זה רק אומר שאני אנושי, אבל במפגש אמיתי אני לא מצמצם את מי שמולי למה שהוא יכול לתת לי. אני פוגש אותו כי הוא הוא. ואני מודה, לפעמים כשאני תופס את עצמי 'משתמש ולא פוגש' וכמובן שיש שם עוד רגע קטן של אכזבה מעצמי, אבל גם את הרגע הזה אני מנסה ללמוד לפגוש ולא להשתמש בו נגד עצמי.
ובא לי לשאול מתי בפעם האחרונה תפסתם את עצמכם 'משתמשים' במישהו שאתם באמת אוהבים (או בעצמכם) ומה קרה בתוככם ברגע שקלטתם את זה?
♧
דרור עמיצור
מטפל רגשי
