ממש כשיצאתי מהבית, עלה לי כמו בכי כזה מרוב התסכול.
אני חושב שאחד הדברים שקשורים לילד הפנימי ולטיפול בו, זה ממש להקשיב לתחושות הגוף, ולחבר את ההקשבה הזו למה שהילד הפנימי אומר לי דרך התחושות הגופניות. למשל, שבוע שעבר בבוקר הייתה לי הדרכה ורחלי רצתה שאני אשאר בבית כדי שהיא תוכל רגע לצחצח שיניים ולהתארגן, בסוף נשארתי איזו שעה (לא ברור למה) והתחושות גוף שלי היו של מתח, של קוצים, וממש כשיצאתי מהבית, עלה לי כמו בכי כזה מרוב התסכול, והרגשתי שהילד הפנימי הפגוע, הכואב שבתוכי, ממש מדבר אליי דרך התחושות גוף.
כשאני מקשיב לילד אני בעצם מגדיל את הבחירה כמבוגר
אז השלב הראשון הוא להסכים להקשיב לתחושות הגוף ולשים לב אליהן. והשלב השני זה להבין מה אצל הילד שקשה לו וכואב לו מדבר אליי דרך התחושות גוף האלה. כי זה ממש לא אומר שתמיד אני חייב להקשיב לו ולעשות בדיוק כמו שהוא רוצה במאה אחוז, אבל אם אני בכלל לא מקשיב לו, אז הוא עולה ועולה, ודופק יותר ויותר חזק.
הדבר המרפא והבריא פה מבחינתי זה להקשיב לתחושות הגוף, לתת להן את המקום, לתרגם אותן למה שהילד בתוכי אומר, ואז לראות מה אני עושה איתן מתוך עמדה של מבוגר שמקשיב גם לילד שבתוכו, שומע את הרצון שלו, ויכול להתנהל בבחירה.
כי תכל'ס, הזעקה הזאת של הילד דרך הגוף היא לא בעיה, למרות שלפעמים אני ממש מרגיש שבא לי להעלים אותה. אני מציע שזה דווקא הדרך שלו לבוא איתי בקשר. ואיזה יופי שהילד הזה שדופק לי בגוף דרך התחושות האלה פשוט לא מוותר עליי ועל הקשר שלנו.
מכירים את התחושה שהגוף שלכם מנסה להגיד לכם משהו ולא תמיד מצליחים לעצור להקשיב?
דרור עמיצור
מטפל רגשי
