מישהי שאלה משהו בקבוצת תלמידים (שאני בצוות ההוראה שם) ואני השקעתי ועניתי לה, משהו ארוך ומשמעותי. ואז אחר כך גם גם המורה המרכזי, ענה משהו קצר ומדויק, והיא הגיבה ואמרה לו תודה, ולי לא (בדיעבד סתם פספוס של וואטספ) ואז ממש בשנייה הראשונה ראיתי שעולה בי כאילו כאב שמתערבב עם קצת כעס, מעיין עיסה כזו של רגש חזק, שהיא לא התייחסה אליי. הזרקור הזה עזר לי ממש לראות, לשים לב שוב פעם: תגיד דרור מי בתוכך נתן את התשובה הזאת לשאלה שלה?
האם זה 'ילד פגוע' שצריך פידבק ממש?
או שמי שבתוכי עשה את זה מתוך נדיבות ורצון להביא את עצמו ואת חופש הביטוי שלו החוצה?
ועצם השאלה ששאלתי פנימה כבר עשתה לי שקט ובהירות.
כי מבחינתי כשאני נעלב באופן הזה, זה 'ילד פגוע' שממש זקוק לאישור ולבוסט האנרגיה שהוא מקבל דרך התמיכה או דרך התודה או במילים אחרות הוא רוצה לתת כדי לקחת.
לעומתו התמקמות של מבוגר נדיב היא כזו שרוצה לתת פשוט כדי לתת.
מבוגר בתחושת ראויות קודם כל מחליט בכלל אם לתת או לא לתת שהרי הוא לא חייב לתת, הוא לא חייב כלום, אבל כשהוא כן נותן – הוא נותן את זה כמבוגר שפשוט רוצה לתת כי יש בתוכו נדיבות ושופע.
וזה גם פוגש אותי בבית.
האם מה שאני נותן לילדים שלי זה 'ילד פגוע בגוף של מבוגר' שצריך את התודה שלהם, ואומר להם להגיד תודה בשביל עצמו, כדי שהוא לא ירגיש שהם כפויי טובה כלפיו? או כשהוא מחליט לתת, הוא מחליט לתת כי הוא ממש רוצה להעניק ולתת להם. (בלי קשר לזה שאמירת תודה זה דבר חשוב בפני עצמו, לא על זה אני מדבר) זה הבדל של שמיים וארץ, למרות שבפעולות זה נראה בדיוק אותו דבר.
זה הבדל התמקמותי פנימי של *מי בתוכי נותן*. והזרקור לראות את העלבון זה אחלה כלי לזהות את הילד הפגוע שהתעורר. איזה כיף שאפשר לראות את זה ולהחזיר את עצמי לעמידה של המבוגר שמחליט מתי הוא נותן ומתי לא, ולעשות את זה באהבה.
♧
דרור עמיצור, מטפל רגשי
