יש אצלי קשר ממש מהיר בין חווית תסכול להאשמת האחר. נגיד קורה משהו בבית למשל כשהבנות לא מסדרות או משהו עם אשתי או כל אחד שלא עושה את מה שקיוויתי שיעשה, ואז ממש מהר עוד לפני שבכלל שמתי לב שאני מתוסכל מהדבר הזה, זה כבר יכול 'לצאת עליהם' יעני שהם 'לא בסדר'. כל מיני מחשבות כמו 'הם לא מתחשבים' או 'למה רק אני' וכו' כל החבילה בקיצור
וזה קטע שהמעבר הזה קורה מהר בטירוף. כמעט בלי מרווח. כמו דבק כזה של סיבה תוצאה (לכאורה).
אבל קלטתי שאם אני מצליח לעצור רגע, אפילו שנייה אחת לפני ההאשמה החוצה, אני רואה שיש פה משהו הרבה יותר עדין: אני פשוט מתוסכל. כן מתוסכל. משהו בי רצה אחרת. משהו בי קיווה למשהו. משהו בי פגש מציאות אחרת, כאב, אכזבה, לא כמו שהוא רצה, והוא מתסוכל. זכותו.
ונדמה לי שזה רגע כל כך חשוב, כי שם בדיוק נפתח המרווח.
המרווח הזה, שנייה לפני שזה שהוא הופך למאבק כוחות, אני יכול לשאול את עצמי כמה שאלות פשוטות: מה אני מרגיש עכשיו באמת? למה אני מתוסכל? מה הייתי רוצה שיהיה אחרת?
מי בתוכי מגיב עכשיו, 'הילד הפגוע' או המבוגר שבוחר?
ואיך אני רוצה להתמקם כאן כ'מנהיג' של הבית הזה, הרי לא הילדות שלי אחראיות פה אלא אני.
ושיהיה ברור, זה לא 'מנהיג' במובן הגדול יומרני חלילה, אלא מנהיג במובן הכי יומיומי ופשוט של מה שילדים צריכים מהורים. של אבא בבית, של בן זוג, של אדם שמנסה לא להיזרק לתגובות האוטומטיות שלו.
כי כשאני מאשים, אני פשוט כבר לא בכיסא של הנהג. אני אולי צודק כמו שאומרים אבל נשארתי לבד.
ומה שמרגש אותי בשאלות האלה שאני שואל במרווח הזה, זה שהן לא מנסות להעלים את התסכול.
הן לא אומרות לי "תירגע!" או 'תהיה אבא טוב!' או תהיה בוגר בכוח.
הן רק מחזירות אותי במאית השניה לעצמי.
"רגע, דרור. מה קורה פה? מה רצית? מה קפץ לך פה פתאום? ומה הבחירה שלך עכשיו?"
ומבחינתי עצם זה שמצליח להיות מרווח, אפילו קטן, זה פלא פלאים. כי בתוך המרווח הזה אני חוזר לאט לאט לכיסא של הנהג.
וזה בהחלט הכסא שאני בוחר להיות בו.
♧
דרור עמיצור, מטפל רגשי