קרה לי דבר מטורף. הרגשתי שכבר כבד עליי כל העצב הזה שהרגשתי , כל העלבון הזה שהיה בתוכי ולא ברור לי ממה, ואמרתי לעצמי: טוב, אני *חייב* לפגוש את זה כבר בתוכי כדי שזה אולי יעבור. ואז כמעט באותו רגע קלטתי שגם פה, ברצון הזה, יש איזה שימוש. כאילו גם עכשיו כשאני רוצה לפגוש את החלק הפגוע הזה, זה אך ורק כדי שהוא יפסיק כבר להפריע לי. רק כדי שזה יעבור כבר.
ואז אמרתי לעצמי, טוב, אולי בכל זאת משהו יכול להשתנות. בוא ננסה. וברגע שניסיתי באמת לפגוש אותו, עלה לי דימוי. ממש תמונה. ילד קטן, לבד, על הרצפה, בוכה, צורח, מיילל, כואב, נעלב. ואף אחד לא רוצה להיות שם איתו. אף אחד לא בא אליו. אף אחד לא מרגיע אותו. הוא פשוט לבד שם. לבד לבד לבד. עד שזה ייגמר. עד שיעבור לו. כאילו רק אם זה יעבור, אולי מישהו יבוא. וגם זה לא בטוח.
גם אני עושה את זה לעצמי
ופתאום הכאב הכי גדול היה לקלוט שגם עכשיו אני, בכבודי ובעצמי, משאיר אותו לבד.
אני. יעני דרור המבוגר. האבא האחראי. האבא של הילד הכואב והפצוע הזה שבתוכי. גם אני משאיר את החלק הזה בנפש לבד. אני דוחה אותו. מרחיק אותו. לא באמת רוצה להיות איתו. הוא מפחיד אותי, הוא מעצבן אותי, הוא מכביד עליי. וואו כמה שהוא מכביד עליי. עושה לי רעש חזק. לא נותן לי שקט.
וזה כל כך כואב להודות בזה, אבל אולי בדיוק ככה העלבון נשאר חי עד היום. *לא* רק בגלל מה שקרה פעם, אלא בגלל שגם עכשיו, כשהוא עולה, אני ממשיך לעשות לו את אותו דבר. ממשיך לקוות שהוא יירגע כבר. שיסתום רגע. שיעבור לו. שיהיה אפשר להמשיך הלאה. הנה תראה ציפור
לא מוותר עליי
אבל היה שם גם משהו יפה. כי פתאום הרגשתי שהילד הפגוע שבתוכי לא מוותר על עצמו. הוא כבר לא רק ויתר ונעלם. הוא חזר שלב אחד אחורה. לדרישה. לזעקה. הוא צועק כי הוא כבר הרבה יותר מאמין שאפשר לשמוע אותו. הוא מאמין שאני יכול להרגיש אותו. שאני יכול להישאר איתו. אפילו אם לרגע אני אולי לא רוצה. אפילו אם זה קשה לי נורא. וזה עושה הבדל תהומי. כי הזעקה שלו היא לא הבעיה. היא התקווה. היא המקום שבו *הוא* עדיין לא מוכן לוותר עליי. כי הוא כבר קצת יותר מרגיש שהוא ראוי.
נשאר איתי
ואני מבחינתי רוצה לכוון את כל הלב שלי לדבר הזה. להגיד לו: אני רואה אותך. אני נשאר איתך. אני בוחר להישאר איתך. לא משנה כמה תיילל, לא משנה כמה זה יהיה לי קשה, לא משנה כמה זה ירגיש לא רציונלי, לא מוצדק, מוגזם, מכביד. אני אקח רגע אוויר. אני אחזור. ואני אשמע את העלבון שלך. את הפגיעה שלך. את הדבר הזה שאף אחד לא נשאר איתו מספיק. כי לא נשארו איתך אז, ואני, כמה שאצליח, רוצה להישאר איתך עכשיו. לא כדי שתפסיק. לא כדי שתעבור. אלא כי אני בוחר לאהוב. ואין דרך אמיתית לאהוב אותך חוץ מלרצות לפגוש אותך במקום שבו אתה נמצא ברגע הזה.
♧
דרור עמיצור, מטפל רגשי
