אז הנה אני כותב. יוצר משהו. מרגיש בתוכי שהוא טוב. שנותן איזשהוא אור בעולם. אבל יחד איתו מגיעות גם ההסתייגות, אולי זה עם מניעים לא מספיק טובים? אולי הפרוייקט שבדיוק יזמתי לא ממש נקי מסיגים? אולי תכל'ס השם שלך יותר חשוב מעצם הפרוייקט? מעצם הדבר הזה שאתה מביא לעולם?

ההתלבטויות האלה מלוות אותי. אני חושב שגם לא מעט אנשים עם כוונות טובות שיוצרים בעולם. לפעמים זה אפילו יכול לשתק את העשייה.

איך מתמודדים עם זה?

—

בפרשה שלנו (ויחי, האחרונה בספר בראשית) מתנהל שיח לא ברור בין יעקב ליוסף. יעקב במצרים כבר 17 שנה, הוא ראה מלא פעמים את אפרים ומנשה הבנים שלי יוסף. והנה הוא רוצה לברך אותם לפני מותו. כשהם מגיעים אליו לברכה, יעקב מסתכל עליהם ואומר ליוסף "מי אלה?!" והשאלה הזו די הזויה. מה זאת אומרת "מי אלה?" זה הילדים של יוסף, אתה הרי מכיר אותם. אתה כבר 17 שנה גדל על שולחן יוסף ואתה שואל "מי אלה?"

הפרשנים אומרים שיש שם ויכוח סמוי בין יעקב ליוסף. הם אומרים שיעקב מהסס כי הוא רואה שיצאו מאפרים ומנשה מלכים שנחשבים מאד שלילים ביהדות, אז האם לברך אותם יהיה טוב או לא?

בעודו מתלבט יוסף עונה לו – " בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה" הם שלי. זה ממני. איך שלא תראה אותם, הם בניי. גם אם יצא מהם דברים "שלילים" הם בניי. יעקב משתכנע ואומר – "קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם."

—

אני לא יודע מה יהיה עם התולדות של דברים שאני עושה. אני לא יודע אם זה מושלם או לא. כנראה שלא. אני אנושי וזה טבעי שגם הדברים הטובים שאני עושה יהיו עם סיגים. לא מזוקקים. האם הם ראויים לברכה גם כשהם לא מושלמים? גם אם עתיד להתגלגל מהם משהו גם פחות חיובי?

יעקב לרגע מתלבט על זה. אבל יוסף מבהיר לו מהר מאד – בניי הם. אשר נתן לי אלוהים בזה. זה שלי ואני עומד מאחורי זה. עם כל מה שזה אומר.

 אין דרך להיות בעולם הזה לחלוטין באלטרואיזם מוחלט. בלי שום סיגים.

בני הם. הם חלק מהמכלול שיוצא ממני. לא מושלם אבל זה עדיין חלק ממני, וזה טוב וראוי כמו שזה.

"קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם."