סולח אבל לא שוכח.

בילדותי, והאמת שגם בגיל יותר מבוגר, אם הייתי מרגיש שפגעו בי – לא הייתה לי בעיה לסלוח, אבל תמיד אמרתי לעצמי בראש- אומנם סולח אבל לא שוכח.

לא משנה אם זה היה מול חברים, משפחה, הורים, תמיד הרגשתי שאני מוכן לסלוח ולהמשיך הלאה, אבל אני לא שוכח. קל לסלוח-קשה לשכוח.

גם אחרי שהתחתנתי כשאני ואשתי רבנו, איכשהו תמיד הייתי יכול להביא דוגמאות מפעמים אחרות בעבר שלא שכחתי את מקרה X או את מקרה Y שגם מהם נפגעתי וצרפתי את זה לטענות [גם אם זה לא תמיד היה קשור]

בתוכי זה כנראה שירת משהו.

מצד אחד היכולת לסלוח שירתה מקום שפשוט לא רוצה להיתקע בחוסר נוחות שכעס ומריבה  יכולות לגרום, ולכן יש משהו שיותר "קל" לו לסלוח ולעבור הלאה (לכאורה).

ומצד שני ה"לא לשכוח" שירת מקום שבזכות הזיכרון אני יכול לשמור על עצמי יותר טוב, כאילו זיכרון הפגיעה יכול לשמור מהפגיעה הבאה.  

כוננות כזו ששומרת עלי ואפילו נותנת לי תחושה אשלייתית של כוח. 

אבל בתכל'ס, האמת? זה מעייף. ולפעמים מעיק. משקל כבד לסחוב את זה על הכתפיים כל הזמן ולא לשכוח.

לשמור כל הזמן ולהיות בכוננות, כדי שלא להיפגע שוב בהווה – זה אומר להחזיק שוב את אותו מקום פנימי שבעצם – לא נרפא עד הסוף.

לשמור אותו בזיכרון פגוע בפנים, כי הוא זה ששומר עליי לכאורה מלהיפגע שנית.

*

בפרשת השבוע (ויחי) אחרי שיעקב אבינו נפטר, האחים נלחצים מאד שאולי יוסף ינקום בהם על כל מה שפגעו בו בעבר. עד עכשיו הוא לא עשה זאת בגלל שכיבד את אביו, אבל עכשיו לכאורה כן. וכשהם באים ליוסף הם מבקשים בשם אביו שיסלח להם והם יהיו לו לעבדים.
יוסף לגמרי בוכה מזה.
ולא רק שהוא אומר להם שממש לא חשב בכיוון הזה, אלא הוא גם מנחם אותם ומדבר אל ליבם ומרגיע אותם.

מצחיק לראות שהנפגע מרגיע את הפוגע, אבל כנראה יוסף עבר משהו עמוק עם הפגיעות שלו.

הוא אומנם זוכר את המקרה ויודע שהם התכוונו לרע, אבל מבחינתו הוא סלח והפסיק להחזיק את הפגיעות.
היא כבר לא מנהלת אותו בסיטואציה הזו, הוא כבר לא בכוננות.

הוא לא ציפה בכלל שהם יגידו דבר כזה וכשהם אומרים זה גורם לו אפילו לבכות.

הוא כבר במקום אחר עם זה ולכן אפילו מצליח לנחם אותם ולדבר אל ליבם.

*

איך עושים את הגשר?

איך מגיעים מנקודה שבה גם אם לכאורה סלחתי, בתוכי אני עדיין זוכר את הפגיעות, ובפנים יש איזו כוננות פנימית, אל נקודה שבה אני יכול לסלוח באמת עד כדי שכחה פנימית שמשחררת אותי מהכוננות הזו? איך מביאים לשם ריפוי?

כרגע עוד אין לי תשובה.

אבל כשאני מסתכל על יוסף, אני מקבל השראה.
השראה מאדם שמצליח למרות הכל לתת אמון במציאות, אמון בעולם , אמון באלוהים ["אלוהים חשבה לטובה להחיות עם רב…"] 

אדם שמצליח להחזיר את הכוח אליו פנימה. 

שהכוח אצלו. 

שכנראה מבין שלהמשיך להיפגע ולהחזיק בזיכרון במשך כל החיים בגלל נקודות מסוימות שהיו בעבר,  בסוף זה הכי מחליש אותו ולא מחזק , בניגוד לאשליה המבלבלת של תחושת הכוח.

ההסתכלות הזו יכולה אולי להתחיל לתת קריאת כיוון לעבר ריפוי של המקום הפנימי הזה, שבסופו של דבר אני אוכל להגיד :

סולח ושוכח.