מה זה בכלל מפגש? מה זה לפגוש את עצמך, תכל'ס? מה זה אומר?
ולמה אני בכלל שואל. כי מבחינתי מפגש, התעניינות, סקרנות, הן המילים הכי חשובות בקשר של הורים וילדים. לא 'לגדל ילדים עצמאיים', לא אחריות, לא בגרות ולא שום דבר אחר. כשאני פוגש את הילד שלי דרך עניין, דרך סקרנות, דרך רצון לראות אותו, זו גם השפה שנטמעת בו. השפה שדרכה הוא ילמד אחר כך לפגוש את עצמו. לפגוש את עצמו לא דרך נזיפה. לא דרך "אתה צריך להשתנות, אתה צריך להשתנות, אתה צריך להשתנות" (פסקול חיי הפנימי). וההצעה שלי היא שבמקביל ללפגוש את הילדים שלנו, כדאי לנו ללמוד גם איך לפגוש את הילד שבתוכנו.
לפגוש את הילד בתוכי
אז תכל'ס, מה זה בכלל אומר לפגוש את הילד הפנימי? זה נשמע כמו איזו סיסמה של ניו אייג', אבל זה בעצם דבר שלם. מהלך שבו אני עובר מכעס, ממופעלות, מתגובתיות, אל אנרגטיקה של סקרנות, של עניין, של מפגש. לא באופן מזויף, אלא ממש אמיתי.
וכאן אני רוצה להוסיף עוד שכבה, כי יש משהו שחייב לבוא לפני הסו קולד 'מפגש' הזה בכלל. הרציונל, הכלי של ההבנה, של ה'למה', של ה'איך', הוא כלי מדהים. נגיד עכשיו קשה לבת שלי, אז אני שואל אותה 'למה?' או שואל את עצמי. כל המקום הזה של הרציונל הוא כלי מדהים, הוא באמת מנכ"ל מעולה, הוא נותן כלים מדהימים. אבל הוא תמיד חייב להיות 'כלי שני' במפגש עם המציאות. הוא לא יכול להיות הכלי הראשון, כי הכלי הראשון של מפגש עם המציאות לא יכול להיות ההבנה הרציונלית. קודם כל אני פוגש את מה שקורה, ורק אחר כך אני יכול להבין (או לא להבין) אותו. וזה נכון קודם כל עבורי, וגם עבור הילדות שלי, וגם עבור הבת זוג שלי, וגם עבור העולם כולו. קודם פוגש. לא מנסה להבין, פוגש. כל מה שמפגש אומר, נמצא, נוכח. אני לא מדבר עדיין על התגובה, אבל זה הדבר הראשוני שחייב לקרות.
הבנה זה רק אח"כ
ורק אחר כך אני יכול להכניס את הכלי של ההבנה, של השכל, של ה'למה', של הלימוד. זו גם הסיבה שבעיניי המודל הזה שקוראים לו מודל אפר"ת (אירוע, פרשנות, רגש, תגובה) לא באמת עובד לאנשים. הייתי מצפה שאחרי שלמדנו את זה, כל מה שנצטרך לעשות זה לתת פרשנות אחרת וכל המציאות שלנו תשתנה, אבל זה לא עובד ככה. אפשר לנסות להכניס את הרציונל שוב ושוב לכל מקום, אבל הכאב שוב ושוב מתעורר, ושוב ושוב מתעורר, ואנחנו תמיד חוזרים לאותה נקודה.
נפש לפני רוח
ואם לדבר רגע בשפה קצת יותר קבלית, זה כמו הרוח שמתלבשת על הנפש. מי שפוגש ראשון את המציאות זו הנפש. והנפש תמשיך לפגוש את המציאות מתוך כאב, שוב ושוב ושוב, וגם אם הרוח תנסה לשלוט עליה שוב ושוב, בלונג ראן זה לא יעבוד לה.
ובעיניי זה חידוש עצום ומטורף. כי אם אני מבין שמי שפוגש את המציאות זו הנפש, ש'לית לה מגרמא כלום' (אין לה מעצמה כלום, אלא הכל תלוי במה שקיבלה או לא קיבלה), אז גם הבסיס הכי עמוק של הריפוי מתחולל בנפש. לא ברוח. לא בהבנה. כן, ההבנה מדהימה, כן היא יכולה להכניס אחר כך מלא אור, גם הרוח מכניסה מלא אור, אבל קודם כל, המפגש הוא עם הנפש. קודם יש מפגש עם המציאות, וגם עם עצמי. לשאול קודם *מי* זה שפוגש. מי בתוכי זה שפוגש. מה קורה לי. ולא למה זה קורה לי. אותו דבר עם הילדות שלי, ואותו דבר עם העולם.
ריפוי שורשי
ואני מציע שזה יכול להכניס ריפוי שורשי, ריפוי אמיתי, כי זה נוגע במבנה של הקיום האנושי שלנו עצמו. שקודם נפש, ואחר כך רוח. ואולי בדיוק שם, כשאני פוגש קודם את הנפש ולא ממהר להבין אותה, פתאום הכעס מתחיל להתחלף בסקרנות. כי ככה אני פוגש את הילד הפנימי, לא דרך נזיפה אלא דרך עניין. ואז אנחנו ביחד, ומשהו מתחיל לזוז לטובה…
♧
דרור עמיצור, מטפל רגשי
