הרבה פעמים אני מגיע לתחילת יום או תחילת שבוע עם לחץ. לחץ של משימות, של להספיק, של 'לעשות'. ומה שאני מרגיש שעושה אצלי איזשהו הבדל פנימי, הוא שבמקום לחשוב על כל המשימות, איך אני אעשה אותן, איך אני אספיק לעזאזל, אני שואל שאלה אחרת לגמרי.
כי כל החוויה הרגילה היא של 'מה לעשות, מה לעשות, מה לעשות'. אבל יש שאלה אחרת. לא מה. אלא מי.
מי זה פה עכשיו? מי ניגש ליום הזה?
איזה דרור ניגש ליום הזה?
האם ניגש דרור שצריך לעמוד בסטנדרטים? אולי ניגש דרור שרוצה ליהנות מהיום? או ניגש דרור שרוצה גם וגם?
יש הרבה אפשרויות של 'מי'. ולרוב, אם אני לא שם לב, זה יהיה פשוט ה'מי' הקבוע. זה שהורגל מגיל מאוד צעיר לשרוד את היום דרך לעשות לעשות לעשות.
וההכוונה הזו של הזרקור הפנימי אל ה'מי', מי בתוכי עושה את זה, היא מכוונת את כל המפגש שלי עם היום להיות אחר לגמרי. כי האדם הזה (שהוא אני) שיפגוש את העשייה כבר לא יהיה אותו אחד שפגש אותה כדי לעמוד בסטנדרטים, כדי לסגל את עצמו ל'ערכי המותג הפנימי' שמגיל יום הוא היה צריך לציית להם.
נגיד שהיום זה דרור שרוצה ליהנות. היום זה דרור שבוחר.
כי כשאני נשאר במסגרת של 'מה לעשות', זה בכלל לא משאיר מקום לבחירה. ברירת המחדל פשוט משתלטת.
חיבור לשיחה של ר' נחמן
ומכיוון אחר לגמרי, יש תורה יפהפייה של רבי נחמן בשיחות הר"ן. הוא אומר שם משהו כזה: שכשמגיע יום, ואני רואה את כל מה שיש לי לעשות, (וזה מלא דברים) אז אני פשוט משליך על השם יתברך, הוא כבר ידאג לתוצאות' , ואומר לעצמי: שאני רק אעשה את שלי. ויש בזה משהו כל כך משחרר. כי הוא בעצם מוריד מעצמו את האחריות הבלעדית לכל הדבר הזה. המשקל כבר לא כל הזמן על הכתפיים שלי. כי אם המשקל כל הזמן רק עליי, ורק על ה'מה לעשות' , זה בלתי אפשרי. זה פשוט מגיע בסוף לשיתוק.
בעיניי זה בעצם זו עוד וריאציה לאותו דבר. לאותה התמקמות פנימית שתיארתי והרגשתי. ששוב ושוב מחזירה אותי לאותה נקודה, שזה כבר לא רק 'מה אני עושה' היום. אלא קודם כל מי אני, כשאני ניגש לעשות את מה שאני עושה.
♧
דרור עמיצור, מטפל רגשי
