אני חושב שהתובנה הכי משמעותית שיצאתי איתה מהפסטיבל של 'חי במאי' הייתה דווקא זו של 'ביחד בקושי'. והכי מעניין מבחינתי זה שלא הרגשתי אותה דרך איזו שיחה או הבנה רעיונית, אלא ממש פיזית, גופנית. דרך מעבר בתוך כאב. בתוך אמבטיית קרח. ואני אסביר, כי במבט ראשון זה יכול להרגיש ההפך.
אז בעצם נכנסתי פעמיים לאמבטיית הקרח. גם ביום חמישי וגם ביום שישי.
ביום חמישי נכנסתי ואמרתי לעצמי שאני אשאר כמה שאני יכול. בלי לחץ. לא חייב כלום לאף אחד. הייתי שם איזה דקה, ויצאתי. היה סבבה.
אבל ביום שישי קרה משהו אחר. כשנכנסתי, קודם כל עזרתי לחבר שלי נפתלי להיכנס. ואז כשאני בעצמי הייתי בתוך המים, עצם הנוכחות של ירון שהיה שם, שפשוט הסתכל לי בעיניים, אמר לי מדי פעם "תרפה פה" או "תרפה שם", כל הדבר הזה של הנוכחות שלו איתי שם, היה לי פשוט סופר משמעותי. מבחינתי הוא זה שעזר לי להישאר בתוך המים הקרים, ולעבור דרך הכאב באופן פשוט הרבה יותר זמן גם ממה שעשיתי לבד.
זה לא רעיון זה חוויה ממשית
ואז, לגמרי בהפתעה נפתלי סיפר לי שבדיוק ככה גם הוא הרגיש, ואמר לי תודה על העזרה שלי עבורו.
וזה היה לי פשוט נורא חזק. להרגיש איזה חומר מרפא יש ב'ביחד בקושי'. אבל לא להבין אותו כרעיון שכלי, אלא להרגיש אותו ככה, באופן פיזי וממשי, דרך המעבר בתוך המים הקרים. כשהקור פה הוא לגמרי כאב, זו הייתה חוויה ממש חזקה, שלא לומר מטורפת בקטע טוב.
גם בבית זה ככה
וזה חיבר אותי לבית שלי פשוט כי גם הבנות שלי לפעמים מבקשות בדיוק את זה. שאני אהיה איתן. במצבים שכואב או קשה. והנה, הרווחתי לחוות את זה דרך הגוף והרגשתי כמה זה משמעותי, לא כמשהו שאני יודע בראש אלא כמשהו שממש עברתי , וזה עולם אחר ממש. להרגיש שככה זה, לפעמים כל מה שצריך כדי לעבור משהו קשה, זה פשוט שמישהו יהיה שם איתך. יסתכל לך בעיניים. ויזכיר לך שהוא איתך. זה פלא פלאים
♧
דרור עמיצור, מטפל רגשי
