לאחרונה הבנתי משהו שמרגיש לי כמו חידוש גדול, בדיוק סביב הדבר שאני הכי רוצה להביא בבית לבנות שלי. כי אם אני שואל את עצמי מה הדבר הכי חזק או יותר נכון הכי מרגש שיכול להיות אצלנו בבית, אני מרגיש שזו הסקרנות. שאני אפגוש את הבנות שלי (ואת אשתי ואת עצמי) בסקרנות והתעניינות אמיתית. אולי כי זה דווקא החומר שהכי היה לי חסר כשגדלתי. סקרנות שרוצה לפגוש בדיוק בדיוק אותי בנקודה שבה אני נמצא עכשיו ולא בשום מקום דמיוני\עתידי אחר.
אבל אז נזכרתי בסיטואציה מאוד מוכרת, אחת מהבנות מספרת לי משהו, ואני מקשיב, ואומר "כן, כן"… ופתאום עולה בי גל של עייפות. ושאלתי את עצמי, מאיפה לעזאזל מגיע הגל הזה?
איך זה הגיוני שקורה לי הפוך בדיוק ממה שאני רוצה?
הכל עניין של דמות פנימית
אז הנשמה שלי אמרה לי את התשובה – שזה בעצם מגיע מהדמות. מהתפקיד הזה שאני עושה.
כי אני יודע איך אני 'אמור להיות'. איך אבא טוב אמור להקשיב. אני מומחה בלהבין מה ה'דבר הנכון' (לכאורה), ואז ברגע שהסיטואציה הזו עולה, אני בעצם קצת מאבד את עצמי. לאיזה רגע פשוט 'אין אותי' כי במקומי יש דמות שאני אמור לעשות, והרי חשוב שאעשה אותה הכי טוב שאני יכול.
וזה מעייף בטירוף.
כי אולי ברגע הזה, זה פשוט לא אני. זה בכלל לא רלוונטי אם זה מסקרן אותי או לא, אם בא לי או לא. מה שרלוונטי זה רק לעשות את הדמות והתפקיד כמו שצריך.
זה קורה בהרבה מרחבים
והאמת? שאני מרגיש את זה גם לפעמים מול בת הזוג שלי. כי באופן מהותי היא בן אדם שמאוד מעניין אותי, כאדם וכאישיות. אבל יש בתוכי דמות כזו שאומרת לי איך זה להיות בן זוג טוב. בן זוג קשוב. בן זוג שאכפת לו ומתעניין. והמפגש הראשוני שלי איתה לפעמים, אם אני לא שם לב, מתרחש דרך הדמות הזו. וכשנכנסים לדמות שאמורים להיות, זה פשוט לא מתגמל. זה מעייף. זה כמו לבוש שאני חייב ללבוש, ואין בו שום מקום למגוון, ליצירתיות, לתשוקה, לסקרנות.
ועבורי זה גילוי מאד משמעותי. לגלות את המרווח הזה. לזהות את הרגע שבו אני נכנס לדמות, ולהגיד לעצמי, רגע. אתה עושה את זה כי אתה חייב או כי אתה רוצה? מה באמת מסקרן אותי כאן? וכשנכנסת הבחירה היא עושה פלאים. פתאום הסקרנות ופליאה חוזרות וזה כל כך מרגש לפגוש ככה מחדש את האנשים שאני הכי אוהב בעולם.
♧
דרור עמיצור, מטפל רגשי
