האזור האהוב עליו בחנויות הספרים היה האזור של ספרי 'עזרה עצמית'. הוא הכיר את כולם, וקנה כמעט את כולם. אם במקרה היה אחד שהוא לא קנה, זה כנראה כי הוא היה ממש ממש גרוע. את הרומן שלו עם הספרים האלה הוא התחיל בגיל 19. במקום מאד לא צפוי – בספריה העירונית בירוחם. הוא למד שם בישיבת ההסדר, והמנוי השנתי לספריה היה זול בצורה מגוחכת, אז הוא אמר למה לא. כשהיה לו משעמם ובודד אז הוא פשוט הלך לשם, להרגיש קצת פחות לבד בין ערימות הספרים הגבוהות. זו הייתה תקופה קשה. עצב לא מוסבר, קימות מאוחרות, לפעמים ב14 בצהריים, חוסר תיאבון. אם מישהו היה מאבחן אותו, כנראה שהוא היה אומר לו שהוא בדיכאון קל, ושהוא צריך עזרה. אבל לא היה אחד כזה בסביבה.

יום בהיר אחד, בעודו משוטט בספריה, הוא נתקל בספר עם ציור של שלושה סמיילים על לוח בצורת איקס-עיגול וכתוב עליו – "בוחרים להרגיש טוב". הוא פתח אותו בזהירות ובחשש, מה זה הספר הזה? ויותר חשוב, האם זה ספר שיכול לעזור לו, אולי, להרגיש טוב יותר?

הוא השאיל את הספר והתפלא לראות כמה טוב יש בו, כמה כיוונים שהוא אפילו לא ידע והכיר.

נכון, היה לו קשה עם זה שהוא נעזר בחכמה שהיא לא מהתורה, אבל הוא מצא תירוץ בפסוק "חכמה בגויים – תאמין".

מאז הוא חיפש עוד המון ספרים כאלה, וכל פעם מצא את ה'דבר הבא'.

הוא הרגיש שהוא יכול לעזור לעצמו בכל דבר בזכות הספרים!

הוא יושיע את עצמו לבד! הוא יתגבר ויצליח להתמודד עם כל דבר! לא צריך שום דבר אחר מחוץ אליו.

וכך זה המשיך והמשיך… בערך עד גיל 30.

הגיע ההיום הולדת, והמשבר של מעבר עשור, יחד עם חזרה מטיול ארוך – טלטלו אותו מאד.

אבל השבר, הביא איתו גם ריכוך גדול. והוא הבין שאולי, רק אולי, זה יכול להיות בסדר גם להיעזר באחרים.

לא דרך ספרים. אלא אנשים ממש. שעוזרים לך לפתוח את העיניים. אנשים שיכולים גם לעשות בשבילך עבודה שעד עכשיו התעקשת לעשות רק בעצמך.

והשינוי הזה הוריד לו שק של 20 קילו מהכתפיים.

כמה בריאות זה שאפשר גם להיתמך באחרים. שלא חייבים הכל לבד.

שלא על כל קושי חייבים להתנפץ עד שמנצחים אותו.

או שלא.

—–

הפרשה שלנו (שמות) מספרת על ההתגלות של אלוהים למשה בתוך הסנה הבוער. בהתגלות הזו אלוהים מספר לו על הרצון לגאול את עם ישראל. ועל זה שהוא, משה, צריך ללכת אליהם ולספר לבני ישראל על כך, ובנוסף גם ללכת להודיע לפרעה. מאותו רגע מתנהל שיח ארוך מאד בין אלוהים למשה, שבו משה פשוט מסרב לעשות את זה.

בהתחלה הוא מבקש אותות וסימנים מאלוהים בטענה שבני ישראל לא יאמינו לו.

אחר כך הוא אומר לאלוהים תכל'ס – "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" אז אלוהים עונה לו – "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי" אז מה אתה מתווכח או דואג משה?!

ולמרות זאת משה מסרב.

הוא מסרב לאלוהים שוב ושוב עד שאלוהים משחרר ואומר לו – " הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא… וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה"

אהרון אחיו של משה – יהיה הפה שלו.

אלוהים ידבר אל משה, משה יעביר לאהרון, וביחד הם ידברו אל העם ואל פרעה.

—-

אני מתרגש כל פעם מחדש לראות איך משה 'הכריח' את אלוהים להסכים לאנושיות שבו.

להסכים שזה מה שהוא מרגיש כרגע , וגם השכנוע הכי טוב בעולם לא יעזור. כי הוא מרגיש כבד פה וכבד לשון ואין טעם לנסות להילחם בזה. אין טעם להיות במלחמה תמידית.

אפשר פשוט להיעזר.

לא יקרה שום אסון אם אהרון יהיה "הפה" ולא רק משה. אם הם יהיו ביחד בזה.

כמה זו מופלא לראות שלא תמיד צריך ללכת ראש בקיר ולנצח הכל לבד. אפשר לעשות מעקפים. אפשר שיהיו תחליפים.

כי זה מה שמשה צריך כרגע. להיעזר באהרון.

והכי מדהים שבסוף משה הופך לנואם מופלא שממש לא צריך עזרה לדבר, אבל באותו זמן זה היה המקום שלו, וזו הדרך שהוא היה צריך לעבור, דרך ההיעזרות באהרון.

—-

משנה לשנה אני לומד לבקש ולקבל עזרה יותר בקלות. בכל מיני תחומים. בין אם זה מחברים, בין אם זה מאנשים מקצועיים בתחומם, ובין אם זה מאשתי או אפילו מהבת שלי.

זה חתיכת מסע. להיות מסוגל להיעזר, להיות במקום שאומר – כרגע, "כבד פה וכבד לשון אנוכי". ולא לנסות רק להילחם בזה, אלא פשוט להיעזר באהרון.