הרגשתי שאני כבר לא נהנה, שזה לא באמת בשבילי, ובכל זאת נשארתי.
לא כל עשייה טובה באמת מחברת אותנו לחיים. לפעמים היא רק דרך עקיפה להשיג משהו אחר.
תכל'ס, התובנה הזאת היא אולי הכי מרכזית בחיים שלי כרגע, אני קורא לזה 'סוד הכוונה הכפולה'. שזה אומר בפשטות שככל שאני מגיע לדברים בחיים מתוך 'כוונה כפולה', כלומר אני עושה משהו אחד, אבל בעצם רוצה להשיג ממנו משהו אחר, ככה אני חווה שם יותר כאב, פחות חיבור לעצמי, פחות אותנטיות, כמו איזה קרום כזה שעוטף את החיים, והרבה הרבה פחות הנאה ותשוקה.
אני רוצה לשתף בדוגמא שקרתה לי, למרות שאני קצת מתבייש בה. כשהייתי צעיר יותר לקחתי חלק באיזה גרעין התיישבות. אבל מתישהו, אחרי תקופה משמעותית, הרגשתי שאני כבר לא נהנה, שזה לא באמת בשבילי, ובכל זאת נשארתי. והסיבה שנשארתי היא כי חשבתי שאם כבר כ"כ השקעתי אז למה להפסיד את ההזדמנות שאולי יהיה לזה איזה ערך כלכלי משמעותי מלהיות בין הראשונים.
זה בהמון מקומות בחיים
והכוונה הכפולה יכולה להיות בעוד המון דברים בחיים. יכול להיות שאני מדבר עם מישהו, אבל אני מדבר איתו כי אני רוצה ממנו משהו, ולא כי הוא באמת מעניין אותי. או שאני עושה ספורט, ואני לא עושה את זה כי בא לי וכיף לי, אלא כדי שאולי אני אהיה רזה, ואנשים יראו אותי ויעריכו אותי. זה ממש באינסוף דברים, וזה חודר, זה נכנס לכל אזור כמעט כל דבר בחיים שלנו.
עכשיו, אין מה להגיד, ברור שזה לא שחור לבן. אבל זה כן מאוד משמעותי באחוזים של זה בתוך החיים שלי. ותכל'ס באחוזים שאני מצליח להזיז ממקום של 'בשביל משהו עתידי' אל מקום של 'כי בא לי את הדבר', נמצא ההבדל בין חיים שאני סובל אותם לבין חיים שאני באמת חי ונהנה.
מזהים מקומות כאלו בפנים שבהם אתם ממשיכים לעשות משהו כבר לא 'לשם הדבר' אלא רק למען משהו אחר?
♧
דרור עמיצור
מטפל רגשי
