לפני הגיוס לצה"ל, הלכתי ללמוד כמה שנים בישיבה. באותה תקופה, גיל 18, הייתי חדור מטרה. ללמוד כמה שיותר תורה. זה היה לי ברור שזה הדבר הכי חשוב ומשמעותי שאני יכול לעשות. ובזה שאני ככה ממוקד ומשקיע בזה את כל זמני – אז אני הכי תורם לחברה ולעצמי. וכך עשיתי. גרתי בישיבה ולמדתי מהבוקר עד הלילה. היו תקופות שבהם אפילו אמרתי לעצמי: למה לבזבז יותר מדי זמן בארוחות או בהפסקה של מנוחת הצהרים? לנוח? ממש לא. אם יש לי כוח אז כמובן שהכי טוב זה להמשיך ללמוד, לממש את המטרה שלי, שבאמת האמנתי שהיא עושה טוב לי ולעולם.
אבל כמו שקורה בכל סיטואציה מהסוג הזה, לאט לאט הכוחות הראשוניים נעלמו, פתאום מצאתי את עצמי בלי חשק לקום לתפילה בבוקר, ואחר כך בלי חשק לקום בכלל, לא ידעתי להסביר מה קורה לי ורק הלקאתי את עצמי יותר על בזבוז הזמן ו"ביטול תורה" שאני עושה, אבל זה לא עזר…הרגשתי חסר חיות לחלוטין, ולא הצלחתי להבין למה ואיך לעזאזל אני לא מממש את המטרה שלי…
בפרשה שלנו השבת [יתרו] משה רבנו חדור מטרה ותחושת שליחות אמיתית. הוא רוצה ללמד את עם ישראל תורה ולשפוט אותם בכל מקרה שעולה להם, אחרי שהם יצאו ממצרים וקיבלו את התורה. הוא מרגיש שזו המטרה הכי חשובה בעולם, ללמד את העם "משפט צדק" ולעזור לו בכל הסכסוכים. הוא יודע את התורה, והוא יכול להאיר את האור הזה לעם ישראל. וכך כל העם באים אליו מבוקר עד ערב והוא שופט ומלמד אותם.
הוא באמת חדור בתחושת שליחות אמיתית של מטרה אידאלית וראויה.
אבל למשה יש חותן חכם, שרואה מעבר למציאות העכשווית, והוא תופס את משה ובלי להתבלבל אומר לו- אתה חושב שבטח אתה עושה טוב לעם שלך נכון?
אז תדע לך משה יקירי, שאתה לא בכיוון.
כי כשאתה כל כולך רק במשימה שלך ובמטרה שלך ואין לזה התחלה ואין לזה סוף, אז "משה" נעלם.
איפה האדם משה? איפה המשפחה שלך? איפה המשאבים שלך? ומקורות הכוח שלך?
"נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ.."
ויתרו לא סתם משתמש בדיוק במילים האלה של נבילה.
כמו צמח שזקוק למקורות שמחיים אותו, לאור ולמים שבזכותם הוא מלבלב ויכול לתת את המתנה שלו לעולם, כך גם אתה משה, בשביל לעשות את הדבר היפה והחשוב הזה לעם ישראל, אתה חייב להוריד מעצמך את הטוטאליות הזו.
אחרת אתה פשוט תנבול , אין אופציה אחרת.
ואז לא רק אתה הפסדת אלא גם אלו שרצית להיטיב להם, גם הם יפסידו, כי כבר לא יהיה משה מלא חיות אלא משה נבול.. חסר חשק שמתפקד בחצי כוח, אם בכלל.
הנקודה הזו היא כל כך מהותית עבורי,
בעיקר בגלל שזה כל כך מבלבל.
כל כך מבלבל כי פתאום כשיש לי משהו שבו אני יכול לתת מעצמי, להתמסר, ולעשות טוב למישהו אחר או לעולם, זה פשוט כל כך שואב!
יש בזה סיפוק, ויש בזה תחושת אחריות ותחושה שהנה אני שווה והנה אני נותן ויש לי ערך, ואז אני שוקע כל כולי במטרה הזו…
ולאט לאט…
לאט לאט אני טובע.
אני טובע כי אני שוכח את השמש והמים,
אני שוכח את מקורות הכוח שלי, ואת כל מה שעוד מחייה אותי מלבד אותה מטרה שהתמסרתי אליה.
ולא רק אני נובל, הדבר או המטרה שבה רציתי להשקיע גם נובלים, בגלל שהם מקבלים דרור מותש…
אם ליהיות יותר ספציפים.
אני מרגיש את האתגר הזה חזק יותר מאז שבתי הבכורה נולדה. כי הרי אין מטרה חשובה יותר עבורי מאשר להשקיע בילדה שלי. וזה כל כך מספק וממלא. אבל יש לי גם שם תמרור אזהרה, לשים לב שאני לא שוכח בדרך את מקורות הכוח שלי, לא שוכח להתמלא, לא שוכח זמן להשקיע בעצמי, כי אני מבין יותר ויותר שבשביל לצמוח ולא לנבול אני לא יכול להתמסר באופן בלעדי רק למשהו אחד ולשכוח את המקורות שמחיים אותי ועושים לי טוב.
מדי פעם אני כותב על הפרשה ממקום אישי,
אם אתם רוצים לקבל את זה חם מהתנור – צרפו כאן את המייל שלכם ↓