מאבק.

אני מוצא את עצמי במאבק בעיקר כשאני לבד.

או יותר נכון, כשאני מרגיש שאני לבד, ואין לי כלום.

לא בתוכי ולא מחוצה לי.

גם כשהשכל יודע כמה יש, עושר פנימי ומשפחה אוהבת, חברים עבודה והכל,

הרגש לפעמים יכול להרגיש פחד, ריקנות ולבד.

ואז, כשזה מתגבר זה רוצה לשאוב את כל המיץ בפנים,

את כל החיות הפנימית, ולהשאיר אותי שבר כלי.

כמו הסוהרסן בהארי פוטר, כשהוא תוקף אותך ואתה פתאום מרגיש שאין לך כלום, ושלכאורה הכל זה רק צל חיוור .

ואז, מגיע מחוסר ברירה,

השלב של המאבק.

כי כדי לחיות באמת, אני חייב להתעמת עם זה.

וכשאני מעיז למצוא את האומץ ולהביט ל"דבר הזה" בעיניים,

ישר- אל הפנים, גם אם זה מחוסר ברירה,

אני מגלה שהדבר הזה חולף.

אני יציב וחזק הרבה יותר מהפחד הזה שנאבקתי בו,

ויכולתי לגלות את זה – רק כשהייתי מוכן לראות אותו ישר בעיניים.

הוא חלף ואני נשארתי.

=============================================

בפרשת השבוע של השבת יעקב אבינו נשאר לבד.

" וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ"

יש לו משפחה גדולה, אבל פתאום רגע לפני הפחד הגדול, המפגש עם אחיו עשיו,

תוקף אותו הפחד הפנימי, שגם ככה הוא כלום ואין לו כלום, ובשביל מה כל זה,

והוא נשאר לבד.

אבל יעקב, בסופו של דבר- מביט לתחושה הזו בעיניים.

מישיר מבט , ונאבק איתה.

וברגע הזה שהוא סופסוף מביט בה ישר אל העיניים- הוא מנצח.

לתחושה הזו אין אפילו שם בכלל,

["לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי"]

כי היא משתנה בהתאם לחולשה שמרגישים באותו רגע.

עכשיו זה X  מחר זה Y,

אבל הדרך לנצח נשארת פשוט להישיר אליה מבט.

"לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל"

לישר מבט אל הפנים של כל תחושה נוראית  שיעקב מרגיש בתוכו.

וכשהוא מישיר מבט – הוא יודע שתחושה לא יכולה לו,

לא יכולה כי ברגע שלא מפחדים יותר מהתחושה הרעה עצמה-

מנצחים אותה.

הנה את פה, בואי תראי לי מה את מסוגלת?

ואז התחושה הקשה עונה-

"שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר"

זהו. האור שלך יעקב כבר עלה,

ברגע שנתת לזה מקום האור שלך מתחיל לבצבץ כשחר…

אין לי מה לעשות פה יותר, ניצחת.

ואז גם אפשר להוציא מזה את הטוב, את הברכה.

"לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי"

כי ברגע שהסתכלת לזה בעיניים –  גדלת.

הפכת מיעקב שמונע מפחד – לישראל,

"יִשְׂרָאֵל – כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל"

שמביט ישר אל העיניים של המציאות ,

מוכן להכיר בכל מה שעולה ולתת לו מקום, ואז שום דבר לא מאיים עליו.

שום תחושה פנימית או חיצונית.

===================================================

כל אחד מאיתנו עובר תהליכים של מעבר מיעקב לישראל.

זה לא תהליך חד פעמי, זה יכול לקרות הרבה פעמים בהרבה תחומים.

כשיש לי תחושה כואבת מול עצמי,

אני מנסה להביט בה באומץ ישר בעיניים,

ולתת לה מקום אמיתי לנכוח, בלי לסלק אותה, להדחיק אותה או להתעלם ממנה,

ואז, לפעמים אני מגלה שהפכתי בעוד נקודה של "עקב" שפעם הייתה כאב –

"לישראל" שמביט ישר- אל המציאות בקומה זקופה משוחררת וחופשיה.

אהו!