אידאליזציה מחולשות?!

פרשת וישלח התשע"ח

כשגרתי בגולן הייתה שנה שהייתי מדריך של חבר'ה בכיתה יב',

אהבתי אותם מאד והיה לנו שיח פורה, הם היו בדיוק בשיא תקופת האידאלים של לשרת את העם- חיפשו את השירות הצבאי הכי טוב שיש והישיבה הכי רצינית ועוד אידאלים,

ואני ניסיתי לשאול אותם קצת מדי פעם על הבחירות  האלה, יותר בכיוון של "תחשבו גם קצת יותר מה מתאים לכם".

היה להם לפעמים קצת קשה לשמוע אותי ואחד המשפטים שהם היו אומרים לי בהקשר הזה היה "דרור אתה אוהב לעשות אידאליזציה לחולשות"

ואני כמובן התנגדתי לזה, כי היה בתוכי קונפליקט, בשכל הם רצו משהו הגיוני – לעשות את הדבר הנכון ובצורה מקסימלית [גם אני כבוגר המגזר הדתי לאומי הייתי אז שבוי בשיח של "מה נכון ומה צריך לעשות"] וברגש – פשוט הרגשתי שאני רוצה לעשות מה שטוב לי ו"לא מה שנכון".

בקיצור הייתי במטוטלת פנימית ,ולא ממש היה לי מה לענות להם.

=========================================

באמצע פרשת השבוע של השבת יש סיפור יוצר דופן  וגם קצת הזוי.

הסיפור על דינה, שכם בן חמור ואחי דינה שמעון ולוי.

[תמצית בקצרה – דינה בת יעקב ולאה, ששכם בן חמור מתאהב בה, רוצה אותה, והולך לשכנע את אבא שלו (שהוא מנהיג של עיר) שיעזור לו להשיג אותה ממשפחת יעקב. הם באים ומדברים איתם, ואז לשמעון ולוי האחים של דינה יש מזימה לנקום בהם. הם קולטים שהוא דלוק עליה טוטאל-לוסט והם אומרים להם – תשמעו, לא מתאים לנו שהיא תהיה עם איש ערל, תעשו ברית מילה, אתם וכל העיר שלכם, ואז נסכים שנתערבב כמשפחות. שכם ואביו חמור הולכים ומשכנעים את כל העיר שלהם לעשות ככה בכל מיני הסברים ואידאולוגיה למה זה כדאי ונכון, אנשי העיר מסכימים, ואז באים שמעון ולוי אל כל האנשים שחלשים בגלל הברית – ורוצחים את כולם.]

 

סיפור אכן מזעזע.

אבל הנקודה שמשכה את תשומת ליבי היא איך שכם וחמור משכנעים את אנשי עירם לעשות ברית מילה.

הרי באופן מובהק הסיבה היחידה לעשות את זה – היא כי שכם התאהב בדינה.

אבל זה לא מה שהם אומרים.

הם מסבירים וממציאים אידאולוגיה ומראים כמה זה כדאי ונכון וכד'…

וזה מדהים בקטע רע, לראות איך המנהיג משתמש בעם שלו רק כדי לספק את הצורך והרצון שלו.

איך מנהיג יכול בקלות לקחת איזה רצון שלו, נמוך ככל שיהיה, ולעשות לו אידאולוגיה שלמה בעזרת השכל כשבעצם זה מכסה על סתם צורך רצון או תאווה.

ומתי זה קורה?

זה קורה כשלא מוכנים לקבל בכנות, חולשה או אמת לא נעימה על עצמנו.

כמו ששכם וחמור לא היו מוכנים להגיד לעצמם:

כן אנחנו בתכל'ס ממש ממש זבלים, שפשוט לוקחים צורך של שכם להתחתן עם דינה, ובגלל זה אנחנו משכנעים את העם שלנו לסבול בגלל זה.

ובגלל החוסר יכולת לקבל את החולשה הזו שלהם, הם פשוט משתמשים בשכל כדי לחשוב ולהסביר למה בעצם זה הדבר הנכון לעשות וכמה הם לא חושבים על עצמם אלא על העם שלהם שיהיו לו עוד משפחות טובות להתחתן איתם ועוד אידאלים כאלה.

וגם הם בעצמם מאמינים לאידאולוגיות ולהסברים של עצמם.

===========================================

עכשיו בקלות אפשר לגלוש מכאן לפוליטיקה, אבל זה לא כל כך מעניין אותי.

ואני בעיקר רוצה לשאול על עצמי.

על המנהיג שבתוכי.

הרי אני יודע שזה קורה לי לפעמים, שיש לי רצון או צורך נקודתי שלא בטוח שהוא טוב לי באמת, אבל אז פתאום ה"מנהיג" שבתוכי, השכל, מתחיל להמציא הסברים למה זה טוב ונכון וכדאי.

וזה מבלבל.

כי השכל יכול להראות כמנהיג, ולהישמע כמנהיג, עם כל ההסברים היפים שלו.

אבל הוא לא.

כי השכל הוא לא באמת מנהיג, אלא מנכ"ל מעולה. שמשרת את הצורך באותו רגע.

ומתי הוא תופס את המושכות?

כשאני לא מוכן להכיר בכנות בחולשות שלי.

שאני לא מוכן להגיד לעצמי בכנות וברוך- כן לפעמים אני חתיכת חלש, ולפעמים אני עושה דברים דפוקים.

וכשאני לא מוכן להסתכל ככה על עצמי – אז השכל עושה אידאולוגיה לחולשות.

ומסביר לעצמי למה זה בעצם טוב מה שעשיתי.

==========================================

ואני תוהה, איך אפשר להנהיג את עצמי אחרת?

יש משפט בספר הטאו שאני מאד אוהב שאומר:

"הנעלה שמושלים – העם בקושי מכיר בקיומו"

למשול ולהנהיג באמת – זה כמה שפחות לעשות רעש ומלחמות וניסיונות אינסופיים לשנות כל הזמן את  "העם".

כמה שפחות לנסות לשנות בכוח,

כמה שפחות מלחמות פנימיות,

כמה פחות הטפות מוסר לעצמי,

כמה שפחות ניסיון להפוך למישהו אחר,

במקום להיות מושל שכל הזמן מנסה לשנות את עצמו, [שזה בעצם העם שלו]

ונלחם ומסביר לעצמו ומשקיע את האנרגיה שלו כל הזמן באידאלים ושינוי חיצוני,

להיות בדיוק הפוך.

בקושי להרגיש שיש מישהו או משהו בתוכי שרוצה או חייב להשתנות.

וככל שיש פחות ופחות מאמץ מיותר במערכת להשתנות,

נוצר באופן טבעי יותר מקום במערכת הפנימית שלי  – שבטבעיות מתמקד בטוב. בהתקדמות. במה שעושה לו טוב ומפתח אותו בטבעיות.

ואז כשיש מקום להתמקד בכל הטוב הזה – השינוי קורה מעצמו.

באופן טבעי,

בדרך ממילא.

 

"במקום בו פועל הטאו

אנשים אומרים

הדבר קרה מעצמו…"

ממש לאחרונה פתחנו קבוצה של "פרשת שבוע של הלב", כל מי שרוצה יכול לכתוב שם גם בצורה אישית וחופשית, בואו!

שתפו 🙂 

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב email

אני אוהב את פרשת השבוע, וכותב עליה ממקום אישי וחופשי. אשמח לשלוח לכם קישור כל פעם שפוסט חדש עולה -↓