להשאיר גם לעצמי

פרשת ויקרא

"וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה – לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְהוָֹה…"

הפרשה שלנו מדברת על קורבנות שאדם מביא בכל מיני סיטואציות [בדרך כלל אחרי חטא על מנת לכפר אך לא רק..] והוא מביא אותם אל אלוהים.

אלא שמי שמתעסקים עם כל התהליך ה"טכני" אלו הם הכהנים – אהרון ובניו ושאר הכהנים.

והפסוק הזה אומר בעצם שמה שנשאר מהקורבן אחרי כל התהליך- ילך לכהנים.

ונדמה לי שיש פה עיקרון מאד מעניין שאני מזהה שמתאים לחיים שלי.

כאשר בנאדם עושה משהו, לוקח חלק במשהו, בין אם זה העבודה שלו ובין אם זה התנדבות, כדאי שהוא ידע שבכל מקרה ישאר לו גם משהו לעצמו מהתהליך הזה.

זה מעיין הכנה מראש לקולות אנושיים טבעיים שאולי יעלו באדם כמו :

"מה איתי?" או "למה אני לא יכול לקבל גם קצת מזה?" או "אני צריך לדאוג לעצמי וכו…"

ולכן גם הכהנים שעושים עבודת קודש, מודיעים להם מראש שהנותר – יהיה עבורם.

ולא סתם יהיה שלהם, עצם זה שזה הולך אליהם – זה קודש.

למה?

מה הסיפור בזה שהנותר ילך לכהנים?

בעיניי בזה שבנאדם מונע מראש מצב של חטא,

כי הוא יודע שיש לו את החלק שלו,

וגם אם הוא יהיה הכי אלטרואיסטי בעולם עדיין הוא מבין שאי אפשר למנוע מצבים שבהם הקול ההישרדותי הפנימי קם ואומר לאדם בתוכו לדאוג לעצמו,

וכך בלי כוונה אפשר להגיע למצבים שבהם אתה לוקח או משתמש בדברים שלא שיייכים לך, או אפילו לא מתאימים לך,
ואז הדאגה מראש ל"נותר", לחלק שלך, דאגה שלכאורה יכולה להיראות אגואיסטית, בסוף מונעת טעויות ודברים שאולי אחר כך תצטער עליהם.

קצת מצחיק אבל ישר קופץ לי לראש דיאטה,

שכאשר אני מגדיר לעצמך מראש מה שלי ומה אני אוכל, זה מצב הרבה יותר טוב מאשר להגיד בראש : אני לא צריך בכלל לאכול עכשיו או אני מעדיף לא לאכול וכו' כי בסוף מה שקורה הוא שפשוט מתישהו הקול ההישרדותי מתעורר בראש ואז כבר אוכלים בלי לחשוב.

המקום של הנותר הוא מקום של קודש, כי במילים אחרות זה אומר לכבד את הצד האנושי שבך.

ולא לחשוב שאני "מעל" המקום הזה, אלא לראות אותו מראש וככה לכבד אותו ולא להגיע למצב של חטא שבדרך כלל קורה דווקא כשחושבים שאנחנו מעל האנושיות והצרכים הבסיסים.

אם זה עשה לכם טוב – שתפו 🙂

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

מדי פעם אני כותב על הפרשה ממקום אישי,
אם אתם רוצים לקבל את זה חם מהתנור – צרפו כאן את המייל שלכם ↓