ישבנו סביב השולחן בחצר, סעודה שלישית משקיפה על הנוף. אוטוטו השמש שוקעת.

עופר בדיוק סיפר ליוסי על העבודה החדשה שלו. "אל תשאל אחי, דוד שלי הוא אחראי תברואה בעירייה, ויש להם איזה פרוייקט ניקיון עם תקציב מפוצץ!"

"נו אז? מה זה קשור אליך?" יוסי שאל.

"מה זאת אומרת? הוא נתן לי להיות אחראי על הפרויקט לכל החופש! אני עושה עבודה של שעה ביום ומקבל שכר של יום מלא!" עופר חייך חיוך ענקי, כזה שאין מה להתבלבל בו.

היד של יוסי נשלחה לגב של עופר בצ'פחה ידידותית, "הסתדרת בחיים אחי, אין מה לדבר – וואלה הסתדרת!"

—–

בפרשה שלנו (ויגש) לאחר הדרמה המרגשת עם יוסף והאחים, מתוארת באריכות ההתמקמות של משפחת יעקב במצרים. יוסף מסביר למשפחתו איך הוא יספר לפרעה שמשפחתו הגיעה, וגם מה הם יענו לפרעה כשישאל אותם מה הם עושים (רועי צאן) על מנת שיקבלו את האזור של ארץ גושן במצרים – שיש שם הרבה מרעה לבקר.

"וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה.." המשפחה של יעקב לגמרי מסודרת.  

וכך הפרשה מסתיימת – "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד…"

אלא שבמקביל מתואר לנו גם הרעב הגדול בארץ מצרים, ואיך העם המצרי מתחנן ליוסף שייתן להם אוכל כדי שיחיו – "לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה…" ואכן כל מצרים נקנית לפרעה בזכות יוסף.

וההבדל הזה בין מה שקורה עם משפחת יעקב לבין השאר, מראה עד כמה תכל'ס הם הסתדרו.

הם "יושבים טוב" במצרים.

—-

תמיד כשמספרים על העבדות במצרים, מספרים לנו שהכל התחיל כש"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף.." ואז התחילו הגזרות, ואיך הם הפכו לעבדים וכו'…

אבל אני מרגיש שעבדות מצרים מתחילה כאן. אצלנו. בפסוק האחרון בפרשה.

" וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ" .

טוב להם, הם בשפע, הם מסודרים – אז הם נאחזים.

היאחזות היא מושג מפתח בשפה הבודהיסטית. אני לא 'פריק' של השפה הזו, אבל ההקשר למה שקורה כאן גרם לי להסתכל על זה מחדש.

כשאני נאחז במשהו, זה גורם לי לאבד את הגמישות. אני לא יכול בלעדיו. העמדות שלי הופכות להיות מאד מקובעות. דברים הופכים להיות 'טובים' או 'רעים' , בעלי ערך או חסרי ערך. והעולם הפנימי נהיה מאורגן לחברים ולאויבים, מי שבעדנו ומי שנגדנו בהתאם למה שאנו נאחזים בו. הקיבעון מתחזק.

כשבני ישראל התחילו להיאחז בארץ מצרים, כבר בתקופת השפע, בעיניי זו הייתה תחילת העבדות.

השכחה שבאנו רק בשביל לא למות ברעב.

השכחה שזה פתרון זמני.

כי למה שלא נשכח? הרי הסתדרנו בחיים.

אנחנו מקורבים לשלטון, ויש לנו שפע של אוכל למרות שמסביבנו כולם רעבים.

פה מתחילה העבדות.

—–

זה נושא מורכב עבורי לכתיבה.

אני לא מקדש את הסבל, ולא מתנגד לשפע. בעיניי זה דבר מבורך.

אבל ההיאחזות הזו, שנוצרת כשהכל טוב והכל מסודר, היא כל כך חמקמקה.

כל כך קשה לי להבחין בה. כל כך קשה לא להיצמד אליה ולא לעזוב בשום מחיר.

להישאר גמיש, גם כשאתה "מסודר" – וואלה לא קל.

ויש לזה גם צד הפוך.

שבתקופה האחרונה פוגש אותו לא מעט.

אחרי שעזבתי את ה"שפע" ואת ה"מקום המסודר" , כמה זה קשה עבורי לשהות באזורים של חוסר וודאות וחוסר ביטחון.

אומנם הלכתי עם הלב ועזבתי את ההיאחזות, אבל זה לא אומר שקל במקום הזה…

—–

רוצה לזכור את הפסוק הזה.

גם לזמנים של השפע, לא להתמכר לזה כשהכל "מסודר",  וגם להפך, לזמנים שבוחר לא להיאחז, לזהות שם את החופש, אפילו שלא תמיד קל.