לסהר אין בעיה לבכות.

בכי אמיתי. עם כל הלב. היא בת שנה ו"מותר" לה.

היא לא למדה עדיין ב"בעולם" שלבכות אולי מסמן לפעמים חולשה או יותר נכון פגיעות, וכדאי להישאר בשליטה, "חזקים".

ואולי בכלל המגדר עוזר פה, ובזכות זה שהיא בת אולי גם לא תהיה לה בעיה בעתיד כי זה "לגיטימי" לבכות, לבנות.

אבל אני לא סהר. אני גבר. בן 34.

ולבכות עבורי זה כבר סיפור אחר.

ואני יודע שזה קשה לי לבכות. להוציא הכל. בחופשיות. גם ביני לבין עצמי אבל בטח ובטח כשאני לא לבד.

וזה נורא. כי הבכי יכול להיות תקוע בפנים הרבה זמן. ולפעמים אפילו לא לצאת בכלל. או סתם להיתקע באיזה אזור בגוף ולכאוב בלי שאבין למה.

אבל למה באמת?

הרי בשכל אני מבין שלפחות חמישים אחוז מההקלה תבוא אחרי שאני ארשה לעצמי לבכות ואשחרר את הכאב.

מסתבר שכנראה הפנמתי קול תרבותי מאד חזק שלבכות שווה פגיעות.

ומי רוצה להיות פגיע? למה לאפשר לעצמי להיות פגיע… אז אני משאיר את זה תקוע, כדי לא לאבד את ה"עוצמה" והאבסורד הוא שאז אני הרבה יותר חלש כי את כל הכוחות אני מכלה בלשמור את זה בפנים.

תמיד זה נותן לי חיזוק לקרוא על יוסף [במיוחד בפ"ש של השבת] בהקשר הזה.

איזה KING !

מרשה לעצמו לבכות בלי חשבון. נותן דרור לבכי בלי להתבלבל. [לא מוזכר אף אחד בתנ"ך שבכה כל כך הרבה] גבר שבגברים. שליט מצרים. ולא מפחד ליהיות פגיע. הוא יודע בפנים שהוא חזק.

ויוסף דווקא במקום להראות פאסון של שליט, של עוצמה, של "הנה אני לא נשבר, אני קר רוח" בלה בלה בלה, יוסף נוהג הפוך ונותן לעצמו דרור לגמרי לבטא את מה שהוא מרגיש החוצה.

והבכי לא עושה אותו יותר חלש אלא משאיר אותו אדם עם כל העוצמה שלו ועם עוצמה אחת נוספת, שהוא גם אנושי. שכשדברים מטלטלים אותו שאין אצלו הבדל בן פנים לחוץ- מה שמסעיר מבפנים יוצא גם החוצה. ושום דבר לא צריך להיתקע בפנים בגלל קולות תרבותיים מופנמים וטיפשיים.

אז אני מאחל –

לבת שלי שתמשיך לבכות בחופשיות מתי שבא לה ואיך שבא לה ותוציא הכל בלי לשמור שום כאב בפנים.

אני מאחל לעצמי לתת דרור לבכי גם לבדי, וגם יותר עם אנשים שאני אוהב.

ואני מייחל לשינוי תרבותי גברי, שלבכות לא עושה אותך חלש-

להפך.