"ליהיות אני" קצת יותר מדי?!

פרשת וישב התשע"ח

מכירים את זה שפתאום גיליתם יכולת חדשה בתוככם והרגשתם שאתם קופצים מדרגה?

שלמשל חוויתם את עצמכם הרבה זמן כביישנים ופתאום קרה משהו והרגשתם שאתם יכולים לדבר חופשי? או שתמיד היה בכם פחד ממשהו, ובאיזשהו טוויסט פתאום הפסקתם לפחד ? או שאולי הייתם רגילים להסתיר את עצמכם ואת מה שאתם אוהבים ופתאום גיליתם שאתם כבר לא צריכים להסתיר יותר?

ואחרי שזה קרה והתלהבתם מהמצב החדש והטוב, האם קרה לכם שגם הלכתם עם זה קצת רחוק מדי?

*

כי זה מה שקרה ליעקב אבינו בפרשת השבוע של השבת [וישב]

יעקב היה רגיל מאז הולדתו ללכת בדרך מפותלת. אם זו הייתה הבכורה שלקח עשיו, או הברכה שגנב במרמה, המשיך דרך ההתמודדות והבריחה מלבן הרמאי , עד אותו מפגש משנה חיים עם המלאך, שבזכות המאבק והתמודדות איתו, יעקב גילה שהוא יכול להתמודד ולהיות עצמו ועדיין להישאר בחיים.

ובזכות זה השתנה שמו לישראל.

ישראל שמביט ישר אל המציאות ויכול להיות הוא. בלי הפיתולים של יעקב.

וכמו כל שינוי טוב ובריא, אחרי שכבר עושים את הקפיצה – ככה רק רוצים להישאר.

וגם יעקב רצה רק להישאר ישראל מאותו רגע.

בלי שום פיתול . זהו . רק ישירות ואמתיות עד הסוף.

אבל מסתבר שלא תמיד זה עובד באופן מושלם.

ישראל הרגיש שבאופן טבעי יש לו אהבה גדולה יותר ליוסף.

הוא מוצא בו את עצמו, ובפשטות הוא רוצה לבטא את זה. בישירות. כמו שהוא גילה שהוא מסוגל. ישר-אל.

אלא שהביטוי הזה, שמבחינתו אומר "ליהיות אני" ליהיות עצמו, ישיר כמו שהוא, גרם לשנאה של האחים לבן האהוב שלו, ליוסף.

"וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ"

נכון ישראל, אתה רצית להיות אתה עד הסוף ולבטא את זה אחרי כל השנים האלו של יעקב והתפתלויות, אבל הלכת עם זה לקצה, לטוטאליות של הישירות ובמפתיע – זה יוצר שנאה.

וזה כואב.

כואב לגלות שעד שכבר עשית את השינוי הזה, עד שכבר הפכת מיעקב לישראל, עד שכל כך צמחת והשתנית לטובה, זה לא רק עושה טוב כמו שחשבת שזה יעשה, אלא גם גורם שנאה.

עד שאתה כבר לומד שיעור, עד שאתה כבר מצליח לעבור לשלב יותר גבוה, ופתאום אתה צריך להיות משהו אחר? לחזור אחורה?!

*

אז אולי במחשבה שניה זה לא לחזור אחורה.

לפעמים אנחנו לומדים משהו חדש על עצמנו וגדלים, וזה עושה לנו טוב ומצמיח אותנו, ממש חווים "אורות".

אבל אז עולה השאלה מה עם הדרך הישנה? מה עם כל דרך ההתנהלות שהכרתי והתנהלתי איתה בעולם עד כה? האם לזרוק אותה לפח כי בבירור היא פחות טובה מהדרך החדשה?

אני לומד מיעקב- ישראל שזה לא תמיד כדאי לרמוס את כל ניסיון החיים שלי, גם אם הוא הרבה פחות טוב ממי שאני היום אחרי שגדלתי.

כי דווקא בסיטואציה הזו של יוסף והאחים, ישראל היה צריך להיות קצת יותר יעקב. קצת יותר מפותל ופוליטיקאי ופחות ישיר. לאהוב את יוסף אבל לא להראות את זה ככה- בכתונת פסים מיוחדת.

ואז אולי כל השנאה הזו הייתה נמנעת.

וזה נקודה חזקה עבורי תמיד, לדעת שגם כשאני משתנה וגדל, לא לוותר על הניסיון והיכולות שצברתי בעבר. 

"להיות אני" זה לא תמיד אומר בהכרח רק לבטא את עצמי בצורה טוטאלית, אלא להשתמש ביכולות שלי בהתאם למה שאני מרגיש שנכון באותה סיטואציה, בין אם זה בדרך של להיות "יעקב" ובין אם זה בדרך של להיות "ישראל".

ממש לאחרונה פתחנו קבוצה של "פרשת שבוע של הלב", כל מי שרוצה יכול לכתוב שם גם בצורה אישית וחופשית, בואו!

שתפו 🙂 

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב email

אני אוהב את פרשת השבוע, וכותב עליה ממקום אישי וחופשי. אשמח לשלוח לכם קישור כל פעם שפוסט חדש עולה -↓