אי שם במרכז רמת הגולן יש יער קטן. יערון. אנשים לא הולכים אליו, כי זה פשוט לא ממש יער, אלא יותר ה"הרבה עצים מרוכזים ביחד". כשגרתי ברמה אהבתי ללכת אליו. לנקות את הראש. אני מתגעגע אליו. אל השקט הזה. לא היה אינטרנט בנייד, אז גם כשלקחתי את הטלפון איתי, עדיין היה לי שקט.

ביערון הזה הייתי חושב. לעיתים מתפלל. מדבר אל אלוהים, וגם אל עצמי.

הייתה תקופה אחת, זה היה בדיוק אחרי שעזבתי עבודה, והיה לי יותר זמן לבוא ליערון. ושם החלטתי שמעכשיו אני רוצה להתפרנס אחרת. היה לי איזה ווי'זן בראש. סוג של להרוויח כסף בלי כמעט לעבוד או משהו דומה, וזהו.

הייתי נעול על זה.

נעול על איך זה אמור לקרות.

ומאותו רגע שהחלטתי אך זה אמור להיות- התחלתי להתפלל לאלוהים שיעזור לי שככה זה בדיוק יקרה.

היו זמנים שהרגשתי שאני ממש "מנסה להכריח" את אלוהים שכך יהיה. האמנתי שאם מכוונים למשהו ורוצים משהו באמת- בסוף הוא קורה.

(קצת מיקס פנימי של השפעות מספר "הסוד" + הרב ארוש מברסלב)

זה לא קרה.

אחרי כמה זמן, קיבלתי הצעה מחבר יקר לעבוד ברפת של המושב. כן ברפת.

ולמרות שבכלל לא תיארתי לעצמי שזה אפילו בכיוון שלי או יתאים לי, מצאתי את עצמי מסכים לבוא לניסיון.

ונשארתי.

זו הייתה תקופה יפה חזקה וטובה ואפילו הייתי שם יותר מכל עבודה אחרת לפניה.

—

בפרשה של השבת כשמשה מזכיר את מעמד הר סיני, הוא מתאר: "וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל.."

ואז מגיע הפסוק המוכר –

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם,

כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל-

*תַּבְנִית* זָכָר אוֹ נְקֵבָה.

*תַּבְנִית* כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ

*תַּבְנִית* כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם.

*תַּבְנִית* כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה

ַּ*תבְנִית* כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ…"

במילים אחרות, משה מזהיר את בני ישראל מפני כל ניסיון לנסות לחבר את החוויה הזו, האלוהית, לתמונה, לתבנית כל שהיא.

הדבר היחיד שרלוונטי לכם הוא הקול. הקול ששמעתם שם בהר סיני.

—

הדיוק הזה, על ההתיחסות לקול ולא לתמונה\תבנית מרגיש נכון עבורי ביחס לכל רצון אישי, ולכל כיוון פנימי שאני מחפש ללכת אליו בחיים.

הפער בין דמיון קפוא, של תבנית, של ציור, של משהו שאני בטוח שאני יודע "איך הוא אמור להיראות" או "איך זה אמור לקרות" לבין קול פנימי, משהו שחי בתוכי, קול שמחובר למקום עמוק בתוכי ולכן גם סובייקטיבי, אישי וגמיש.

כי החיים שלנו, מלאים בתבניות.

ואם אני מדבר על עצמי אז אני ישר מזהה איך כמעט בכל תחום יש לי תבנית מאד ברורה. תבנית של "איך אני אמור להצליח" תבנית של "מהי זוגיות טובה" תבנית של "מה הכוחות שלי" וכל תבנית כזו, אמונה כזו מקבעת ומגבילה אותי, ולא טוב הדבר עבורי, לא טוב.

–

יש תרגיל אחד בסיסי שנשאר איתי מאז לימודי טטא הילינג, אי שם בתחילת העשור. התרגיל בפשטות אומר, לעצור לרגע, להתחבר למקום פנימי בתוכך\לרוח האוניברסלית\אלוהים, ואז פשוט לשאול. לשאול שאלה שהייתי רוצה לקבל עליה תשובה.

אחרי ששאלתי, פשוט לחכות.

בהתחלה ישר מגיעות התשובות של השכל, זה עולה באופן אינסנקטיבי ממש.

אבל אם אני מוכן לחכות עוד קצת זמן, ונותן לתשובות של השכל להתפוגג, מתישהו פתאום יגיע דימוי. תחושה. קול. אינטואיציה. משהו לא מוסבר שלא ברור מאיפה הוא הגיע, ואותו דימוי\קול הוא המפתח שממנו פתאום נוצרת בהירות פנימית ותשובה לגבי השאלה ששאלתי.

והתשובה הזו מרגישה נכון. מרגישה שהגיעה ממקום אחר. וזה כבר לא תבנית. זה קול פנימי שיכול להדריך אותי כל פעם שאני מחפש תשובה.

ובגלל שהוא לא מקובע ולא תבניתי, הוא יכול גם להשתנות, ולגדול ביחד איתי כשאני מתפתח וגדל.

"וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל".