לפעמים אני מרגיש שיש לי איזו בשורה. איזה משהו לתת, אני אומר אותו לאנשים, ואפילו מאמין שהוא משמעותי להם אבל לא מקבל פידבק.
או שזה לא פידבק מספיק כמו שחשבתי ורציתי או שמשהו אחר .
ואז אני מרגיש שאני לא מספיק טוב,
עובדה – הם לא רוצים אותי ואת מה שיש לי להציע,
וכנראה שאין לי מה להגיד , או שמה שיש לי להגיד – זה לא מספיק טוב.
שמישהו אחר יגיד את זה כי ממני זה לא מספיק טוב.
*
בתחילת הפרשה אלוהים מספר למשה איך הוא הולך לגאול את עם ישראל ביד חזקה.
ומשה מספר את זה לעם ישראל,
אבל הם לא באמת מקשיבים לו
מה שיפה הוא שהתורה מגלה לנו את הסיבה – "מקוצר רוח ומעבודה קשה"
בהמשך אלוהים מדבר אל משה ואומר לו –
בא דבר אל פרעה וישלח את עם ישראל מארצו –
ואז משה עונה לו 'נראה לך? אני 'ערל שפתיים' כשדברתי אל עם ישראל הם לא שמו עליי ולא הקשיבו לי אז פרעה מלך מצרים יקישיב לי??'
אבל עבורנו, כקוראים, יש פה הצצה למה שקרה באמת אל מול מה שקרה בראש של משה.
אצלו בראש הם לא הקשיבו לו כי הוא 'ערל שפתיים' , מגמגם
אבל התורה מגלה לנו כי הם לא הקשיבו לו 'מקוצר רוח ועבודה קשה'.
בגלל המציאות הקשה שלהם וממש לא בגללו.
אבל הוא לקח את זה לעצמו, "לפגם" שכאילו יש בו.
*
ואני מזהה כמה פעמים זה קורה לי.
זה כמו קו מנחה כזה.
שאולי זה לא משנה בכלל אם אתה 'ערל שפתיים' או לא,
אם מה שיש לך להגיד זה הקול של ה'מקור',
זה הקול של החירות, אז אתה צריך להמשיך להגיד אותו וזה מה שאלוהים אומר לו כל הזמן
אתה תמשיך לדבר,
כי זה לא משנה שאתה 'ערל שפתיים', מגמגם, זה פשוט לא פקטור ולא הסיפור
ואם לא שומעים אותך זה ממש לא בגללך או בגלל פגם כזה או אחר
*
האם משה היה מפסיק בשליחות שלו (ה שלח אותו לשחרר את עם ישראל ממצרים) רק בגלל שהוא ערל שפתיים, מה העולם, עם ישאל ובכלל היו מפסידים בגלל שהוא התמקד בפגם שלו,
בזה שהוא מגמגם 'ערל שפתיים'.
בגלל זה אתה רוצה למנוע את השליחות שלך?
כמה שזה קיטשי – אתה לא הסיפור ואם הם לא מקשיבים לך זה מקוצר רוח ומעבודה קשה, אתה פשוט תמשיך בשלך.