לא מזמן ישבתי בארוחה משפחתית ואחד הנוכחים רצה להגיד דברים על הפרשה. לצערי משום מה היה לי קשה להחזיק הקשבה. לא יכול להגיד אם זה היה משהו בי או בדובר, אני פשוט יודע שהיה לי קשה. אחר כך אני וגיסתי התווכחנו האם יש כללים מסויימים בשביל לדבר. או יותר נכון – בשביל שיקשיבו לך.

אני אמרתי שלטעמי זה נכון ללמוד לקצר.לתמצת.

גיסתי אמרה שלא כולם צריכים לדעת איך לדבר כמו בTED והיא חושבת שזה מעוות שיש רק דרך אחת לדבר שהיא נכונה מדוייקת ובעיקר נשמעת. נשארנו חלוקים.
*
בפרשה השבת (וארא) קראתי על משה שנשלח לפרעה לשחרר את עם ישראל. אבל משה לא חושב שהוא זה שצריך להישלח. "וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם". ובכל זאת אלוהים אומר לו – אתה תלך.

אבל למה ? מה הסיפור? למה אלוהים מתעקש איתו? הרי משה חוזר שוב ושוב שהוא כבד פה וכבד לשון. אז למה?
אני חושב שהסיפור הוא שאלוהים "דוחף" את משה ללכת דווקא שהוא ידבר על זה כי זה בנפשו. של משה. כי הוא זה שראה בסבלותם של עם ישראל. כי אכפת לו. ובגלל זה אתה תלך משה, ואתה תביע את זה גם אם אתה מדבר גרוע. גם אם האופן שאתה מתבטא לא מושלם. כי אתה אותנטי. כי זה בנפשך. גם אם אתה מרגיש ערל שפתיים. לא בשל לדבר.
*
אז היום במחשבה שניה היום אני בעצם די מסכים עם גיסתי.  מה שחשוב זה לא רק האיך. אלא אם אתה אותנטי במקום הזה שחשוב לך לדבר אותו או לעשות אותו. אם זה בנפשך. אם זה קשור אליך. אם כן – אתה צריך לעשות את זה. לדבר. לכתוב על זה. גם אם אתה לא מלוטש. ואפילו אם אתה כבד פה וכבד לשון. לא תמיד המדיום הוא המסר, אלא הכוונה והתשוקה הפנימית.