לראות מבפנים

פרשת תרומה התשע"ח

כשהייתי בשלב הזה, של לפני שמוצאים בת זוג לחיים, הייתי שומע כל הזמן אמירה כזו ב"מגזר" – "מה שהכי חשוב זה *הכיוון* שאליו הולכים ביחד".

ותמיד היו גם מוסיפים את המשל הזה- גם אם יש התאמה בין בני זוג, אבל הוא 'רוצה ליסוע' לחיפה והיא 'רוצה ליסוע' לת"א אז בסוף הם לא יסתדרו ויפרדו וכו'…

הסאב טקסט של האמירות הללו בעיניי היה אל תתחתנו או תצאו אם מישהו ששונה ממכם בהסתכלות הדתית שלו [אולי גם העדתית, במקומות מסויימים] כי ככה יהיו לכם דילמות ומחלוקות ובעיות , ומי צריך את המורכבות הזו הרי יש כבר מספיק מורכבות ממילא בחיים…

למרבה ההפתעה את האנשים הכי קרובים אליי בחיים, מבת הזוג שלי דרך החברים הכי טובים שלי, הכרתי בדרך קצת שונה.

כשאני נזכר בפעמים הראשונות שבהם הרגשתי שקרה משהו אמיתי בקשר שלי עם כל אחד ואחת מהם, וחיבר אותנו עמוק מבפנים, התחושה היא שזה קרה כשראינו אחד את השני בצורה כנה וחשופה. פנים מול פנים.

בלי כיוון משותף, בלי איזה אידיאולוגיה, בלי שום דבר שבא מבחוץ- פשוט 2 נשמות שפתאום רואות אחת את השנייה בלי מסכות.

עם אשתי זה קרה לי כשלמדנו ביחד במדרשה באלון, ופתאום משיחה רגילה זה הפך להיות לשיחה שבה פתאום ראינו מעבר למסכה, אחד את השני , עם הפגיעות והמקומות החלשים, ומשהו שם פשוט התרחש בלב שלנו.

עם חבר אהוב זה קרה לי כשהיינו בצבא והוא בא לאליי סתם לבקר, ופתאום משיחה רגילה זה הפך לשיחה שהיה לנו בה את האומץ להודות בהתמודדות משותפות שלא מדברים עליהם וראינו ששנינו כל כך דומים במקומות האלה, הפנימיים.

ועם עוד חבר אהוב זה קרה כשבילינו בשמירות בצבא אינסופור שעות ביחד ולאט לאט התקלפו המסכות החיצוניות וראינו את הלב שיש שם.

וזה לא שאנחנו דומים. כל אחד מאתנו הוא אחר, עם אופי שונה, ולרוב גם עם כיווני מחשבה שונים, ועם עולם דתי או רוחני שונה לחלוטין. אבל זה לא משנה לנו שום דבר. כי ראינו את הנשמה שמתחת. פנים אל מול פנים, גם במובן של פרצוף אבל בעיקר במובן של מה שבפנים, בתוכנו.

אני כותב על זה קודם כל כי זה מעסיק אותי הרבה. אבל גם כי כהרגלי כשקראתי בפרשת השבוע של השבת [תרומה] קראתי על *הכרובים* שנמצאים מעל ארון הקודש ושדרכם אלוהים נועד לעם ישראל.

"וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים… וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים.."

כשאני קורא את הפסוקים הללו אני מגלה שמה שמיוחד בדמויות האלה של הכרובים זה שקודם כל פניהם איש אל אחיו, ואחר כך פניהם מופנים גם אל הכפורת.

זאת אומרת המבט שרואה פנימה את מי ממולך באמת, קודם למבט החוצה, לאן הולכים ביחד או מה שרוצים להשיג.

והאלוהים מופיע מבין שני הכרובים האלו שפניהם איש אל אחיו.

כי ברגע הזה שאני מצליח לראות את מי שמולי , מבפנים, זה רגע קסום.

רגע שיש בו ניצוץ אלוהי.

רגע שמחבר אותנו מבפנים.

ממש לאחרונה פתחנו קבוצה של "פרשת שבוע של הלב", כל מי שרוצה יכול לכתוב שם גם בצורה אישית וחופשית, בואו!

שתפו 🙂 

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב email

אני אוהב את פרשת השבוע, וכותב עליה ממקום אישי וחופשי. אשמח לשלוח לכם קישור כל פעם שפוסט חדש עולה -↓