ממאבק על ערך, להנאה כסימן לדרך

פרשת תולדות תשפד

פרשת תולדות היא הפרשה של יצחק.
בשאר הפרשות הוא פסיבי ופה זו הפרשה המיוחדת היחידה שעוסקת בו ממש.
מבין כל הדמויות בספר בראשית, יצחק הוא שונה.
על כולם אפשר להרגיש כמה הם מדגישים באופן מובהק את היחודיות שלהם.
אברהם עם היחודיות שלו שיוצא מהבית של אביו ומגלה לראשונה את אלוהים וקורא בשם ה'.
יעקב שכל הזמן נאבק על הבכורה והבחירה והערך שמיוחד שלו למרות שנולד אחרי עשו עד שהוא הופך להיות ישראל.
יוסף כמובן עם החלומות שלו וההכרה ביחודיות שלו.
ורק  יצחק בולט בתוך כל הספר בזה שאצלו הדברים מתנהלים אחרת.
הוא לא יוצא מארץ ישראל כשיש רעב בארץ,
הוא לא נאבק עם רועי גרר על המים אלא מצליח למצוא תמיד מים חיים אחרים שעוזרים לו לגדול ולהתרחב גם בלעדיהם (וַיַּעְתֵּ֣ק מִשָּׁ֗ם וַיַּחְפֹּר֙ בְּאֵ֣ר אַחֶ֔רֶת וְלֹ֥א רָב֖וּ עָלֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֤א שְׁמָהּ֙ רְחֹב֔וֹת וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־עַתָּ֞ה הִרְחִ֧יב ה' לָ֖נוּ וּפָרִ֥ינוּ בָאָֽרֶץ)
יצחק שהוא החלקאי שנשאר במקום במקום לנדוד כרועה צאן כמו אברהם ויעקב (וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה')
יצחק הוא הראשון בתנ"ך שעליו נאמר מפורשות שהוא אוהב, גם את אשתו – "וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ" גם את בניו -"וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו"
יצחק שיודע להינות מאוכל – וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב"
יצחק, הילד שכמעט נעקד, הוא זה שבאמת אהב את החיים.
וזה מדהים עבורי כי הוא גם זה שחי הכי הרבה שנים מהאבות.(180 לעומת 175 של אברהם ו147 של יעקב ו110 של יוסף)
יצחק משדר באופיו משהו אחר.
פחות מאבק על יחודיות ויותר הנאה.
והמפתיע הוא שההנאה הזו לא באה מיותר דברים, אלא דווקא מצמצום.
הוא לא מגיע מיותר נדידות בעולם (הוא נשאר בארץ אחת כל הזמן) היא לא באה מיותר ריגושים ונשים (יש לו רק אישה אחת – רבקה) היא לא בא ממאבקים והכרה חיצונית (הוא אף פעם לא נאבק על הערך שלו) לא באה מלראות עוד ועוד (וַתִּכְהֶ֥יןָ עֵינָ֖יו מֵרְאֹ֑ת) היא לא באה מאידאולוגיות של להרגיש מוסרי כי לא אוכל חיות או שאוכל זה דבר לא חשוב (הוא דווקא מאד נהנה מהאוכל)
עבורי-
זה לא איזה רעיון מנותק , איזה וורט. כי עבורי יש ממש כוחות מנוגדים שמושכים בתוכי בין מאבק על היחודיות והערך העצמי וההכרה החיצונית של אחרים בי,
לבין משהו הרבה יותר מצומצם אבל שבוחר בהנאה מהדרך, גם אם היא לא בהכרח מביאה איתה איזה בשורות גדולות או שם גדול כמו של אברהם ויעקב-ישראל.
ואולי גם יש משהו במפגש עם המוות,
שעוזר לך להבין שכל המסעות האלה להכרה ויחודיות לא מביאות איזה משהו סיפוק מיוחד כמו שאומר יעקב לפרעה – וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם
יש משהו שמפנה מקום להנאה ולבחירה בחיים דווקא כשאתה פחות מתעסק בייחודיות ומאבק להכרה בערך שלך.
בסופו של דבר השם של יצחק הוא פחות בולט, אבל הוא זה שצוחק על כולם, הוא זה שכשמספרים להורים שלו על הולדותו הם צוחקים מרוב שזה בלתי אפשרי. והצחוק הזה הוא סמל לבאות. סמל לזה שכן אפשרי שיהיו פה חיים אחרים. חיים של פחות מאבקים על ההכרה החיצונית, יותר הנאה וצחוק, וכל זה בלי צורך לוותר על הייחודיות.
"כֹּ֤ה אָמַר֙ ה' צְבָא֔וֹת עֹ֤ד יֵֽשְׁבוּ֙ זְקֵנִ֣ים וּזְקֵנ֔וֹת בִּרְחֹב֖וֹת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וְאִ֧ישׁ מִשְׁעַנְתּ֛וֹ בְּיָד֖וֹ מֵרֹ֥ב יָמִֽים׃ וּרְחֹב֤וֹת הָעִיר֙ יִמָּ֣לְא֔וּ יְלָדִ֖ים וִֽילָד֑וֹת מְשַׂחֲקִ֖ים בִּרְחֹֽבֹתֶֽיהָ.."

 

לכתוב על פרשת שבוע של הלב מאד ממלא אותי , החיבור הזה בין התורה לבין החיים הפרטיים האישיים שלי, והיכולת לגעת כל שנה שוב ושוב בנקודות חדשות למרות שהפרשה היא בדיוק אותה פרשה, פשוט מפעימה אותי.
בשאר הזמן אני מטפל מלווה ומרצה בעיקר להורים אבל לא רק.
מוזמנים לקרוא כאן בקישור על כל הפעילויות שלי. 
להתראות!

אם משהו ממה שאני כותב נגע בכם ובא לכם לספר לי אתם ממש מוזמנים לכתוב לי – Dror8020@gmail.com
מבטיח להשתדל לענות!

סגירת תפריט