הסיפורים על הסכסוכים בין האחים בספר בראשית, הם סיפורים לא קלים לעיכול, ביניהם בולט כמובן הסכסוך בין יוסף לאחיו, אבל גם הסכסוך בין עשיו ליעקב הוא מאד קשה.
אלא שאם אני מתבונן היטב על הקשר של יעקב ועשו, נדמה כאילו הסכסוך קשור בעומק גם להורים שלהם, יצחק ורבקה, ואת מי בעצם ההורים מעדיפים מבין התאומים.
זאת אומרת שבעומק יש ביניהם מאבק על ההכרה והאהבה של ההורים.
אני רואה את זה כטרגי, המקום שההורים תופסים בחיי הילדים שלהם באופן כזה שבמובן מסויים, מבטל את הבחירה האישית של הילדים גם כשהם כבר בגיל מאוחר. אפילו מאד.
וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב
זה בא לידי ביטוי במשמעות הגדולה שהעניקו יעקב ועשיו לברכה של יצחק ורבקה, ז"א ברגע שהייתה ברכה ויעקב גנב אותה ואז עשו כל כך נפגע ורוצה ממש להרוג את אחיו.
וזה טרגי במובן של ההקשר הבין דורי, נקודת הייחוס שכל אחד מהבנים עומד מול הוריו.
אחד הדברים הכי משמעותיים שאני מרגיש שאני יכול ללמד את הבנות שלי זה שמצד אחד אבא אחראי ויודע ואכפתי,
אבל  מצד שני אבא גם עושה טעיות ומפשל לא מעט – ואתן יודעות באופן מובהק למה אתן ראויות ואיך ראוי שיתנהגו אליכם ההורים, גם כשהם עושים טעויות.
והידיעה הזו היא קריטית.
כי כל הורה עושה טעויות אבל ככל שתחושת הראויות מוטמעת בילד באופן עמוק,
אז גם אם ההורה טועה הוא מייחס את זה אליו, אל ההורה,
אל האנושיות שבהורה,
ולא לזה שהוא (הילד) לא בסדר, שהוא לא ראוי, שהוא אשם.
הטרגיות בסיפור של יעקב ועשו, זה שגם אחרי הברכה הם ממשיכים להחזיק בזה, בנקודת היחוס מול ההורים.
בזה שאם הוא בחר בו מה זה אומר עליי.
כאשר האמת היא שזה אומר בעיקר עליו, על ההורה.
לא עליך, הילד.
כי גם ההתנהגות של הילד היא תקשורת לא מדוברת בין ההורה לילד.
וזה שההורה בוחר את מי ש'מתנהג יפה' –
זה פשוט כי הוא מתעלם מהצל שלו, מאותם אזורים 'לא יפים' שקיימים בהורה,
והילד שהוא לא בוחר או לא אוהב משקפים לו אותם.
וכילד, לעשות את התהליך הזה של ההפרדה בינו לבין הורה – זה קשה בטירוף.
זה מסע של חיים שלמים, כי את המשמעות הבסיסית של הערך שלנו אנחנו מקבלים מהם.
ללכת בדרך של ההורים ולמרוד בדרך של ההורים זה מבחוץ נראה הפוך לגמרי אבל מבפנים זה בדיוק אותו דבר. ההורים נשארו נקודת היחוס שלך.
וכל עוד יעקב נשאר ככה אז זה פשוט זועק כמה זה לא בסדר.
יעקב היה צריך להגיד לאמא שלו – לא. זה לא תקין להמשיך לשחק במשחק הזה ולגנוב את הברכה.
אבל איך הוא יגיד לה לא, אם היא שכנעה אותו שכל העתיד שלו תלוי בברכה הזו?
ווכל עוד עשו ממשיך להחזיק את זה בראש ולרצות לנקום ולבסס את הקיום שלו על ריצוי של ההורה גם אחרי הברכה (וַיַּ֣רְא עֵשָׂ֔ו כִּ֥י רָע֖וֹת בְּנ֣וֹת כְּנָ֑עַן בְּעֵינֵ֖י יִצְחָ֥ק אָבִֽיו׃ וַיֵּ֥לֶךְ עֵשָׂ֖ו אֶל־יִשְׁמָעֵ֑אל וַיִּקַּ֡ח אֶֽת־מָחֲלַ֣ת בַּת־יִשְׁמָעֵ֨אל בֶּן־אַבְרָהָ֜ם אֲח֧וֹת נְבָי֛וֹת עַל־נָשָׁ֖יו ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה )
או על נקמה במי שלקח לו את הברכה מהורה – גם הוא נשאר לגמרי בלופ הזה.
כל עוד יש משהו שם אצל ההורים –
ברכה או בכורה או בחירה שאתה תלוי בו וזה נקודת היחוס שלך – אתה בבעיה קשה.
וכהורה בעצמי, אני מרגיש שזה באופן העמוק מה שהתורה באה ללמד אותי.
התורה מראה לי כמה משמעות יש לי כהורה בחיים של הילד. כמה זה עדין. וכמה זו האחריות שלי כהורה להביט ולראות שאם יש משהו שאני לא אוהב אצל הילד, זה קיים כנראה גם אצלי ובמקום ליצור העדפות בחוץ, ומתוך כך סכסוכים בין הילדים, אז ליצור את האהבה והתיקון בפנים ומתוך זה גם להשפיע על הדינמיקה המשפחתית בחוץ.
הריפוי של ההורות הוא הריפוי של האנושות.