הימים ימי ביכורי ענבים. הגפן ששתלתי בפרגולה מתחילה להראות את הפירות שלה ואני נזכר, אחרי תקופה ארוכה שלא התעמקתי בפרשה, שהשבוע יש את האחד הפסוקים שאני הכי אוהב בתורה – "שָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם"

מדובר בפרשת המרגלים שחוזרים מארץ ישראל, ומתארים מה הם ראו שם, ובסופו של התיאור הם מספרים על זה שמי שגר בארץ אלו הם ענקים ולעומתם אנחנו נראים חגבים.

תמיד חשבתי שזה פסוק כל כך חזק כי הוא מזקק אמת מאד בסיסית על העולם.

המבט שלי על עצמי קובע איך רואים אותי ומה יקרה איתי.

אף פעם לא חשבתי ש'חטא המרגלים' היה ה'דיבה שהם הוציאו על הארץ' אלא משהו הרבה יותר עמוק (מבחינתי) הם מאסו בעצמם. בייחודיות שלהם. ראו את עצמם בצורה מקטינה, וזה מה שהוביל לכך שככה ראו את הארץ.

מאסו במי שהם ומה שהם יכולים או לא יכולים.

אבל לאחרונה, ההבנה הזו איכשהו כבר לא תופסת אצלי כמו פעם, משהו מרגיש חסר.

ואתמול בפעם הראשונה, אחרי כמה ימים שאני חושב על זה, באמצע ההרדמות עם הבנות –

הבנתי את זה כל כך אחרת.

~

כשאלוהים שולח את המרגלים 'לתור' את הארץ, הוא רק מבקש מהם לראות איך היא ואיך העם שיושב שם. להרגיש. לתאר.
הוא לא אומר להם איך הם יכנסו, ומה יקרה והאם יצטרכו להילחם או לא.
פשוט תלכו ותראו.
אבל את המציאות שהמרגלים פוגשים, הם משום מה מתווכים לעצמם דרך עיניים של השוואה.
עיניים שרואות את המציאות דרך חוויה מאד הישרדותית,
כשאדם נמצא בהשוואה הוא מפחד על המקום שלו,
וככה הם ראו את הארץ  ואת האנשים שגרים בה –
מי למעלה ומי למטה
הם גדולים ואנחנו קטנים
הם חזקים ואנחנו חלשים
ובסולם ההשוואתי הזה- אנחנו מפסידים.

~

הבסיס של מה שקרה למרגלים בעיניי היה שלא היה להם "קרקע".
גם במובן הכי פשוט וגשמי, אבל גם באופן מהותי.
לא היה להם באמת 'בית' ותחושה של ביטחון יסודי,
מעל פני השטח ברור שיש להם את אלוהים וכד'
אבל תכלס – הם גדלו כעבדים,
אנשים בלי רצון חופשי,
בלי תחושה בסיסית של מוגנות
ובטח בלי מציאות שמכילה אותם ונותנת להם תחושה של שפע ואמון בעולם.
אז נכון שאחר כך הגיעו כל הניסים של אלוהים,
אבל את מציאות החיים הבסיסית הזו שהשתרשה בגיל כל כך צעיר,
את מה ששהם ממש ינקו מחלב האם ממש מגיל אפס –
כבר לא קל לשנות.
ובלי הבסיס הזה ברור שכל המפגש שלהם עם הארץ החדשה והאנשים החדשים יהיה רק דרך עיניים של השוואה, של מלחמה, של הישרדות.

~

את החוויה הזו אני מכיר טוב טוב מעצמי.
ושנים אני אומר לעצמי את המנטרה – 'איך שאתה תופס את עצמך זה איך שיתפסו אותך'
ונכון, לעיתים הביטחון קצת יותר טוב, ואני רואה את עצמי בטוב וככה גם הסביבה ולעיתים פחות,
אבל זה תמיד נשאר כמו תנועת מטוטלת כזו,
זה אף פעם לא נתפס, ותמיד נשאר על אותו ציר של פעם אני למעלה פעם למטה, משחק סכום אפס.
והאמת היא, שזה לא יכול להיתפס, כי מחשבה חיובית (מאולצת) על עצמך, (לפחות ככה זה מרגיש) לא באמת תופסת כשיש משהו יותר יסודי בשורשים של הקיום.
ובשורשים – זה איך אני בכלל מרגיש פה בעולם.
ואני לא מרגיש 'בבית'.
ולא משנה כרגע הסיבות (הטובות) שיש לי,
בסוף חווית החיים הבסיסית היא של מאבק על הערך,
זה בדיוק מגרש המשחקים של מי שאין לו 'בית'
של מי שלא יכול פשוט לנוח בעולם –
זה או למעלה או למטה,
או גדול או קטן
או חלש או חזק
כי זה העולם
וכל הזמן צריך לנסות 'להוכיח את עצמי' או לנסות 'לאהוב את עצמי'
אבל תמיד זה נשאר שם –
כי הקרקע, כי תחושת הבית שלי בעולם – לא יציבה.

*

אני מרגיש ומבין יותר ויותר,
שכשאני רואה את העולם דרך הפילטר של-
וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם"
או אפילו הפוך,
שאני ענק ומרשים, אבל כולם קטנים לידי
זאת אומרת עיניים של השוואה,
אז זה כבר לא משנה מה אני אגיד לעצמי על המיוחדות שלי,
זה בכלל לא משנה,
כי זה פשוט לא תופס ולא יתפוס.
ועבורי זה כמו סימן שמזכיר לי שזו לא הדרך ששבה אני רוצה לחיות בעולם.
כי אני רוצה 'להרגיש בבית' בעולם הזה.
עם כל מה שזה אומר.

כי בבית –
אני הכי הכי מיוחד בלי טיפת מאמץ, פשוט ככה

כי בבית –
אני לא צריך לראות את עצמי או אחרים כ"חגבים" כדי להרגיש נעים

כי בבית-
בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה הכי טוב.