שלוש מתנות בשנה

פרשת ראה התשע"ט

תמיד מגיע השלב שילד עובר מחדר הוריו לחדר משלו. עבור אחי הקטן שי, זה לא היה ממש לעבור לחדר משלו אלא לחדר עם אחד מהאחים. אני, שהייתי הבכור, רציתי לעבור לחדר לבד. ההורים שלי חתכו עבורי חלק קטן מהסלון, ועשו לי שם חצי חדר. שי עבר לחדר עם אחי השני גיא. היום החצי-חדר הזה קצת יותר דומה למחסן, אבל הארון בגדים שלי עדיין שם. בתוך הארון יש מדף אחד, חצי ריק, אין בו בכלל בגדים. יש בו יומנים.

היומנים האלה יושבים שם ומחכים לי. ואני, עדיין לא החלטתי מה לעשות איתם.

מצד אחד כשאני קורא בהם אני תמיד מקבל הצצה אל העבר. אל דרור שהייתי. למחשבות שעברו לי בראש. וזה מסקרן. לפעמים אפילו מרגש.

מצד שני, כמעט תמיד הקריאה הזו מעוררת בי קושי גדול.

כמה חוסר ביטחון עולה מן הדפים הישנים.

כמה אשמה. וכאב.

כמה לא טבעי היה לי להיות מי שאני, ולהביא את עצמי ואת מה שיש לי לתת לעולם בפשטות.

*

בסוף הפרשה (ראה) מתוארים שלושת הרגלים שבהם כל אדם אמור לעלות ל'מקום אשר יבחר אלוהים' ושם כשהוא מגיע להביא לאלוהים איזושהיא מתנה.

"וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם.."

במבט ראשון זה הרגיש לי מוזר. שלא לומר מגוחך.

מה הסיפור הזה עם המתנות לאלוהים ולא לבוא בידיים ריקות?

כאילו האם מדובר במעין שליט כזה, שצריך את ההתחנפויות שלנו?

פחות נראה לי.

אני לא מאמין באלוהים קטנוני.

*

ביהדות יש מושג שנקרא "חֶזְקַת שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים". בגדול מדובר במצב שקרה שלוש פעמים, ועל סמך זה אנו אומרים שזוהי דרכו, וכך יקרה גם בעתיד.

[לדוגמא, שור תם ('בלי עבר פלילי') שנגח והזיק שלוש פעמים נעשה שור 'מועד' (כזה שדרכו לגרום נזק ולכן ראוי להתייחסות שונה לגמרי)]

בעצם, עשייה כזו של לפחות שלוש פעמים יוצרת "חֲזָקָה" ז"א סוג של הרגל שמופנם פנימה.

נזכרתי בזה סביב שלושת הרְגָלִים והבאת המתנות לאלוהים.

אולי המתנות שהאדם מצווה להביא היא בכלל לא לאלוהים אלא עבורי, ליצור איזשהוא הרגל ('חֲזָקָה') בתוכי?

לפסוק שמצווה לא לבוא בידיים ריקות, יש גם המשך –"אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ, כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ…"

כל אחד יכול להביא משהו.

זה בכלל לא משנה הכמות. לא משנה הגודל. משנה שתביא משהו. " אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ"

ההבאה הזו, היא בשבילי. שגם אני אראה שיש לי מה לתת.

לא משנה כמה אני חושב שאין לי שום דבר טוב לתת – אני חייב להביא משהו, ופתאום, דרך ההבאה והעשייה הזו, אני מגלה שוב, שכן יש לי מה לתת.

לא פעם אחת, שלוש פעמים.

כל שנה.

זה יוצר חתיכת הרגל.

הרגל שלא משנה מי אני ומה אני חושב על עצמי וכמה קטן או עני אני – יש לי מה לתת. (ובפיזי כך גם בנפשי)

"אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ…"

*

כבר יותר משנה  שאני בתהליך של בירור 'המתנות' שלי.

האם יש לי מה לתת לעולם בכלל או שאולי לא…

הבירור הזה (שבמהותו הוא פנימי) מקבל ביטוי בעולם הגשמי בעיקר סביב עבודה (או פרנסה \ יצירה), ובמסע הזה עולים לי אינסוף קולות מקטינים.

קולות בתוכי.

בפרשה הזו, פרשת ראה, אני מקבל חיזוק עמוק, שכל ההתעסקות הזו ב'האם יש לי מה לתת או לא' – היא בכלל לא רלוונטית.

לכל אחד יש מה לתת.

"אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ"

לא משנה מה האדם חושב על עצמו, ומה אני חושב על עצמי – אי אפשר להגיע לאלוהים בידיים ריקות. אי אפשר לבוא בלי להביא משהו, וכל פעם שאני כן מביא משהו, אני רואה שהנה, יש לי מה לתת. וזה מספיק. וזה טוב.

ממש לאחרונה פתחנו קבוצה של "פרשת שבוע של הלב", כל מי שרוצה יכול לכתוב שם גם בצורה אישית וחופשית, מוזמנים להצטרף!

שתפו 🙂 

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב email

אני אוהב את פרשת השבוע, וכותב עליה ממקום אישי וחופשי. אשמח לשלוח לכם קישור כל פעם שפוסט חדש עולה -↓