בבוקר כשסהר קמה היא הייתה מצב רוח נפלא והסתובבה לה בבית הלוך וחזור, נורא עסוקה בצורה חמודה כזו ומלמלה לעצמה כל מיני מלמולים שכל אחד יותר מתוק מהקודם.

כשהגיע הזמן לקחתי אותה למשפחתון (שהיא ואנחנו ומאד אוהבים) ולפני שנכנסו הסתובבנו קצת בחצר, אחרי כמה דקות נכנסנו פנימה ורוב הילדים כבר היו שם, וכשסהר הצטרפה הסתכלתי עליה והיה נדמה לי כשהסתכלתי על הפנים שלה, שהיא מצטרפת קצת בהיסוס, אומנם ראיתי שהיא השתלבה, אבל היה משהו שלי היה נדמה קצת מהוסס בכניסה שלה, ואז היא נשארה ואני יצאתי להמשך היום.

באותו יום, משום מה, הרגשתי כמעט לכל אורכו ממש כאב לב ובכי חנוק בגרון, ולא היה לי מושג קלוש על מה ולמה.

כשעצרתי באמצע היום וישבתי לכתוב כדי לנסות להבין מה אני עובר, עלתה לי התמונה הזו מהבוקר.

ואז כל הכאב יצא החוצה… הרבה בכי והרגשה של כאב והמון קושי בלי שאני מבין מבחינה רציונאלית מה קורה לי ומה הסיפור פה.

כשזה נרגע וניסיתי להתבונן בזה, עלה לי חזק שפשוט יש לי מעין פחד שאולי אני לוקח את הבת שלי לסיטואציה שבה היא צריכה להיות קצת אחרת, שונה ממי שהיא באמת.

זאת אומרת שכשהיא אתנו בבית היא לגמרי היא, ולגמרי מביאה את עצמה, ואולי פתאום בחברה אחרת בלי אבא ואמא – היא צריכה להשתנות קצת? להתאים את עצמה?

שלא לומר אולי "לכבות" חלקים מתוכה כדי שיתאימו למציאות?

וזה קשה לי מאד כי זה הזכיר לי כאב על חלקים בתוכי שצריכים אולי עדיין להתאים את עצמם,

שלא יכולים לבטא או להביא את עצמם בחופשיות מוחלטת.

ובעיקר כאב על המון המון מקרים מהעבר שבהם לא הייתי אני, שהתכופפתי, שהייתי צריך להתאים למסגרת שלא רציתי, לכבות את עצמי.

וזה כאב חד ועמוק.

והחשש הזה, שמא אולי אני לא בוחר נכון עבור הבת שלי, ואולי גורם לה להיות בסיטואציה שהיא צריכה להתאים או לכבות את עצמה הוא זה שהציף אצלי את הכאב…

*

ברור לי שזה עניין שלי ולא שלה.

ברור לי שערבבתי את הכאב שלי  מהעבר, עם דמיון של משהו שאולי יש מצב שהיא מרגישה ואולי יש מצב גדול שבכלל לא.

הנקודה שאולי ראיתי אצלה עוררה מקום פנימי רגיש ופגיע בתוכי, בצורה לא פרופורציונאלית למה שבאמת היה בסיטואציה.

אבל אני חושב שזה *בדיוק ההזדמנות לצמוח ולהשתנות* בזכות הילדים שלנו.

הם מעוררים בנו נקודות רדומות מהעבר,

נקודות שיכולות להוביל לחקירה ובירור.

איזה כאב עלה בי, מה קרה פה בכלל? ואם זה ככה – מה אני רוצה לרפא שם?

את הכאב של חוסר היכולת לבטא את עצמי?

את התחושה שאולי יש חלקים בתוכי שאני מכבה? או כיביתי? או אולי זה הרגשת הכאב בלא להיות אני?

ומשם אפשר להתגלגל כבר אל מחוזות הריפוי והתיקון.

*

ועם התשומת לב הזו חייבים לשים לב לא לערבב בין המקום שלי לשלה.

כי יש מצב גדול שהכל היה לגמרי חוויה שלי, והיא מבסוטה עד הגג בחברה, וכיף לה במשפחתון ואולי בכלל זה מאתגר אותה וגורם לה ללמוד מיומנויות חדשות ולגדול דרך זה.

אם לא הייתי מודע לזה שאני מופעל בגלל מקומות בתוכי, יש מצב שהייתי מחליט לקחת אותה יותר מוקדם או לנסות לחשוב על החלטות שבעצם לא כל כך רואות אותה באמת, אלא שאני מופעל ומקבל החלטות עליה בגלל כאבים שלי, וכך אני בעצם בכלל לא רואה אותה או חושב עליה כמו שנדמה לי ברגע הראשון שאני עושה.

(כאילו דואג לה אבל בעצם מופעל בגלל עצמי ולא בגלל מה שבאמת היא צריכה)

וזה קורה  הרבה פעמים בהורות, שמקום של כאב שלנו גורם לנו לקבל החלטה על הילד בלי שזה בכלל מתאים לו, כי הוא זה לא אנחנו.

והניסיון להגן עליו בגלל כאב שלנו יכול בסופו של דבר לפגוע בו.