זה היה בטרמפ מצומת המפלים חזרה לישוב שלי. קצת יותר מעשר דקות נסיעה. זה בקטנה במושגים של הגולן. באותה תקופה לא הרבתי ליסוע בטרמפים כי בדרך כלל אחת מה"חובות" של טרמפיסט כלפי הנהג שעשה לו טובה ולקח אותו – היא לענות על שאלות שהוא לא ממש אוהב. בדרך כלל השאלות היו יותר קשורות ל"במה אתה עוסק" ודברים בסגנון. יש מעט מאד אנשים עם עזות מצח לשאול על בחירות קצת יותר מהותיות. כמו למשל הבחירה לגדל זקן. כן, זקן. לא זקן של היפסטר. אלא גרסא מאד לא מחמיאה של בחור ישיבה עם זקן מדובלל. אבל כבר לא הייתי בישיבה, וגם לא ממש דוס. אבל עם הזקן – נשארתי. וכשהוא שאל אותי בטרמפ למה אני עם זקן כזה? נפלטה לי תשובה בלי לחשוב- כדי לשמור על האמת שלי.

*

בפרשת נח מסופר על נח שנבחר להציל את העולם כשאלוהים מחליט שדיי. שהוא מביא מבול. כשנח בנה את תיבה במשך כל כך הרבה הזמן, אני בטוח שכל הסביבה הסתכלה עליו כ"ווירדוו". מה הקטע שלך בנאדם. מה נראה לך שאתה בונה את התיבה ההזוייה הזו. אתה אשכרה מאמין בזה שאלוהים ישמיד את העולם? אתה הזייה.

והאמת היא שהביקורת היותר נוקבת וקשה לא הייתה על נח רק בזמנו. עד היום הפרשנים מבקרים אותו ומשווים אותו לאברהם. "איש צדיק תמים היה בדורותיו" , הפירוש הידוע של רש"י – בדורותיו, שאילו היה בדורותיו של אברהם לא היה נחשב לכלום.

אשכרה. נח הלך עם האמת שלו, היה המוזר של הדור, ולא רק בזמנו ביקרו אותו וזלזלו בו אלא גם אחרי מותו, עד היום. כנראה יש אנשים שזה לא מספיק הוכחה בשבילם אם אלוהים בחר להמשיך את כל הקיום האנושי ממנו. תמיד יהיה לנו מה לומר. רק אתמול פגשתי חברה שאמרה לי כמה בעיניה נח אגואיסט שלא מבין כלום באנשים.

אני נזכר בעוד אחד שהציל את העם היהודי וגם אותו לא כולם אהבו. מרדכי היהודי. בסוף מגילת אסתר – כתוב עליו "ורצוי לרוב אחיו". רק ל"רוב". לא לכולם.

ככה זה. לא משנה מה תעשה, תציל את האנושות או את העם היהודי – תמיד יהיה מי שיזלזל בך.

*

לא מזמן נתקלתי בספר +הרצאה בTED שהנושא שלה הוא – "The subtle art of not giving a f*ck" או בתרגום חופשי "האומנות של לדעת לשים ****" ומסתבר שלספר ולהרצאה הזו יש המון ביקוש.

כנראה שזה לא ממש פשוט לנו לא להתחשב בדעתה האינסופית של החברה, או בדעתם של הסובבים אותנו. כי אפילו אם תציל את האנושות כמו נח או "רק" את העם היהודי כמו מרדכי – עדיין יהיו מי שיבקרו אותך. בזמנך או אחרי מותך.

*

לפעמים אני ממש מתגעגע לתקופה הזו. של הזקן המדובלל והמכוער למראית עין.

בעיקר כי ההרגשה הזו של "אני הולך עם האמת שלי" הייתה לי מאד חזקה באותה תקופה. ידעתי שזו בחירה שלי והיא לא בהכרח עוברת חלק בגרון לאנשים סביבי. ובכל זאת בחרתי אותה. (אומנם מתישהו באמת זה כבר היה לי פחות מדוייק אז הורדתי, אבל זה כבר סיפור אחר)

השבת כשאני מגיע לנח וחושב על איך האנשים סביבו חשבו שהוא מוזר, ואיך אחר כך גם הפרשנים ביקרו אותו למרות שאלוהים בחר בו להמשיך את האנושות – זה עוזר לי לחזק את התחושה הפנימית של ללכת עם האמת שלי. תמיד יהיו אנשים שיבקרו ויהיה להם מה להגיד, תכל'ס? הם יכולים לקפוץ לי.