יוסי נשען על הקיר הקר, הוא הרגיש אותו היטב דרך בגדי האסיר שלו. כבר כמה זמן יש שמועות על זה שאולי משחררים אותו בקרוב, אבל הוא כבר לא מאמין. אחרי המקרה עם א' , אחד האסירים הכי ידועים במדינה שהבטיח לו שידאג לו, הוא כבר לא מאמין לכלום. עוד מעט תגיע ארוחת בוקר. עוד ארוחת בוקר במקום האפל הזה. 12 שנה הוא כאן. 12 שנים יותר מדי.
יוסי ! יוסי! צעקות מגיעות מקצה המזדרון הארוך. יוסי קם ומביט דרך הסורגים, סמי, ראש הכלא בכבודו ובעצמו הולך לקראתו. מעניין מה הסיפור, הוא אומר לעצמו בראש וחוזר לשבת על הרצפה.
יוסי! בוא בוא, אתה לא תאמין, בחייאת אתה לא תאמין!
יוסי מתחיל לצחוק צחוק מתגלגל, אני מאמין להכל סמי. תאמין לי אני מאמין להכל.
לא יוסי, הפעם אתה באמת לא תאמין…הגיעו הרגע מהארמון של המלך לקרוא לך. רוצים אותך שם עד היום בערב, יש לנו 10 שעות להכין אותך פיקס למפגש הזה…
דייי נו, מה קשור עכשיו. בחייאת סמי. שוב אתם עושים צחוק על חשבוני?
אני נשבע לך זה רציני, הנה ס'תכל ישר לסוף המסדרון? אלו השליחים שבאו לקחת אותך…
יוסי עומד במרכז החדר ומדבר עם המלך. לפני רגע המלך הוריד בפניו את הכובע ואמר לו שהוא עוד לא פגש אדם כמוהו. כולם מחאו כפיים. הוא לא כל כך מאמין שזה קורה אבל בתוכו יש קול פנימי קטן שאומר: "מה אתה לא מאמין, הרי ידעת שזה יקרה…"
כל פעם שאני קורא את פרשת מקץ אני מדמיין את המעבר הזה. המעבר החד הזה. כמה אפשר להיות בחושך. להיות בכלא. 12 שנים. יא אללה. 12 שנים. ופתאום, בום, אתה סגן האימפריה המצרית. כמעט מנהל את העולם, רגע עבד עברי בכלא ורגע מנהל את העולם. איך מכילים בכלל מעבר כזה? איך לא הופכים לחולה נפש? אני חושב על כל אותם אנשים שזוכים בלוטו בסכומים קצת גבוהים מדי, ואיך הם בדר"כ משתגעים או מאבדים את כל הסכום, כי זה פשוט מעבר חד מדי. איך בכלל יוסף הצליח להתמודד איתו?
אין לי תשובות, אבל יש לי מחשבה בכיוון. ליוסף הייתה ידיעה פנימית עמוקה לאן הוא שייך. מי הוא באמת. מה היכולות שלו באמת. למה הוא ראוי. ברור שהיו לו גם אינסוף ספקות ומשברים ואובדן אמונה בזה בדרך אבל בעומק בעומק הוא ידע שהוא ראוי. שיש לו את כל מה שצריך (גם) להיות סגן האימפריה. ולכן כשזה התרחש בפועל עם כל כמה שזה היה מפתיע בקטע הזוי זה פגש את הנקודה הפנימית שבתוכו שידעה שהוא ראוי ומתאים לזה.
עבורי זה קריאה לזהות תמיד את הנקודה שבתוכי. הנקודה הלא תלויה. שמעבר לתזוזות כאלה או אחרות במציאות. מעיין אמונה פנימית כזו במה אני מסוגל מעבר לכל המשברים האכזבות או הנפילות. ולהחזיק אותה חזק עמוק בלב, שגם כשאני שוכח אותי – היא תזכיר לי.