יש לי חבר שבשנים האחרונות הצליח באיזה תחום שהוא נכנס אליו, תחום שבמידה כזו או אחרת נוגע גם בדברים שאני עוסק בהם. אפשר להגיד שכמעט מההתחלה ששמעתי על מה שהוא עושה – הרמתי גבה (בלב כמובן) "אתה? מה לך ולתחום הזה?"
לא הצלחתי להבין מה יש לו בכלל לתרום לעולם בתחום הזה, ועוד יותר לא הבנתי איך הוא מצליח.
אם להיות קורקטיים – תכל'ס קינאתי.
הרי גם לי יש את האיכויות האלה. הרי גם אני יכול.
אז איך זה שהוא מצליח ? ויותר מזה – הוא מצליח ואני לא.
*
בפרשה שלנו (קרח) מסופר שקרח ראה את זה שגם אהרון וגם משה עוסקים בשני תפקידי ההנהגה הכי חשובים בעם, והוא פשוט לא הצליח להבין את זה. למה הם ואני לא?
במה הם יותר מיוחדים או טובים ממני?
"רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'"
וכשהוא אומר את זה למשה, משה אומר להם שהתפקיד שלו ושל בני לוי הוא מספיק חשוב, ואין להם מה לזלזל בו, זה לא תחרות של מי ראשון הרי התפקיד שלכם משמעותי בפני עצמו!
"רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי"
*
השימוש הזה במילים "רב" מלשון הרבה הזכיר לי שיח במקום אחר בתורה. כשיעקב פוגש את עשיו, ויעקב מנסה להגיד לו שיקח את המנחה שהוא הביא לו, ואז עשיו מסרב ואומר :" וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ" לעומתו יעקב משתמש בשפה אחרת – "קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל" ההבדל הזה בין "רב" לבין "כל" הזכיר לי גם את מה שקורה אצלנו עם קורח.
היכולת לשמוח ולאהוב את מה שיש לי תלויה בהבנה עמוקה שהרבה או מעט לעולם לא יספיקו למלא את הבור והחלל הפנימי. "אדם יש לו מנה רוצה מאתיים" מצליח במשהו אחד רוצה להצליח במשהו אחר. שפה פנימית של "הרבה" או "מעט" מועדת מראש לכישלון.
לעומת שפה של "כל" מה שיש לי זה הכל. וזה טוב. שמח בחלקו כאילו זה שלם בדיוק ככה.
גם קורח שהיה לו תפקיד משמעותי אבל הסתכל החוצה ורצה יותר בגלל שלאחר יש יותר – הגיע בסופו של דבר לאבדון.
*
כשאני חושב על עצמי, אני יודע שקנאה זה רגש טבעי. ולגיטימי.
אבל הוא גם רגש מבלבל.
היחס לקנאה דומה בעיניי להבדל באוטו בין סטארטר לבין דלק.
אם הקנאה היא רק סטארטר שמזיזה ומניעה בתוכי דברים ועוזרת לי להתחיל ממקום חיצוני שבסוף יהפוך פנימי (מתוך שלא לשמה יבוא לשמה) אז זה מדהים.
אבל אם זה הופך להיות הדלק שלי, להיות כמו האחר, להיות ראשון, להרגיש כבוד מדומה – אז זה כבר נהיה בעיה שלבסוף יכולה לבלוע אותי.