העגל שלי

פרשת כי תשא התשע"ז

"וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ.."

הזווית שלי לחטא העגל היא הקישור של החטא למשה.

זה מעניין ומדהים שבני ישראל בעיקר מפנים את הקושי לזה שמשה נעלם.

אלוהים שהוציא את בני ישראל ממצרים לא מוזכר, אלא דווקא משה:

"זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם.."

איפה אלוהים בסיפור?

משה הוא הייצוג של אלוהים?

הנקודה הזאת מעוררת אצלי מחשבה על המקום בו אני קשור לאיזשהו ערך או רצון , ואני שואל את עצמי האם אני מקושר לדבר עצמו [כמו אלוהים] או בגלל שיש משהו שמחבר אותי אליו [כמו משה] ?

ואני מרגיש שזה דבר מאד לא פשוט, כי זה תהליך של התבגרות להצליח להפריד בין הערך עצמו לבין מה שמחבר אותנו אליו.

"משה" הוא תהליך חשוב, לפעמים אי אפשר להיפגש עם הדבר עצמו [אלוהים] אז יש חוט מקשר [משה] שמחבר ביננו לדבר עצמו, אבל הפספוס הגדול האם נשארים בסוף רק מחוברים לחוט המקשר ולא לדבר עצמו כמו שקרה לעם ישראל עם משה ואלוהים.

אפילו אם אני מסתכל על העבודה שלי, אני יכול לשאול את עצמי האם אני מחובר לערך עצמו של העבודה שלי או שאני מחובר לדברים שבאים עם העבודה כמו ביטחון כלכלי וכד' ,

או אם אני מתבונן באמונה שלי האם אני מאמין במשהו כי אני באמת מאמין בו או שפשוט הפנמתי קולות מסוימים כמו שמלכתחילה חיברו אותי לאותה אמונה כמו למשל הקול החברתי שסביבי או למשל את הקול של ההורים שלי ופתאום אם אני נמצא בסיטואציה שזה לא קיים – מה יקרה לזה אז? האם אני אמשיך להאמין בזה או לא?

אני חושב שחלק מהתבגרות פנימית שלי היא ללמוד מחטא העגל על המקום של חיבור לדברים עצמם בחיים שלי [בחינת "אלוהים"] ופחות לסיבות החיצוניות שאומנם היו חייבות להיות מלכתחילה [בבחינת משה] אבל להחזיק בהם יותר מדי זמן זה פספוס.

אם זה עשה לכם טוב – שתפו 🙂

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

מדי פעם אני כותב על הפרשה ממקום אישי,
אם אתם רוצים לקבל את זה חם מהתנור – צרפו כאן את המייל שלכם ↓