השבוע נסעתי למרכז לסידורים. בין לבין הייתה לי הזדמנות לעצור אצל ההורים לכמה שעות בצהריים. ממש שמחתי על ההזדמנות הזו, בדמיוני ראיתי איך אחרי ארוחת צהרים טעימה אצל אמא, אני יושב בחדר הישן שלי וכותב לי כל מיני דברים שרציתי לכתוב כבר הרבה זמן ולא מצאתי נחת לזה, והנה סופסוף יש לי הזדמנות.

כשהגעתי לבית הוריי, אחרי שסיימתי להתענג על ארוחת הצהרים של אמא (וואו, כמה זמן לא אכלתי את זה בסתם יום רגיל באמצע שבוע) והתיישבתי בחדר, קלטתי שלמרבה הצער- שכחתי את המחשב שלי בבית. ולא רק זה אלא גם את הדיסק אונקי שלי שכחתי. איזה דביל יצאתי. איך למען השם מכל הדברים שהבאתי שכחתי דווקא את זה?! התבאסתי ממש. מה אני אמור לעשות עכשיו בזמן הזה?

—

בפרשה שלנו (יתרו) מתואר מעמד הר סיני ועשרת הדברות. וכשאלוהים מדבר עם בני ישראל מתוך האש והעננים, הם חוששים מזה ומבקשים שמשה ידבר איתו במקומם. ואז  יש פסוק שמתאר את זה יפה-

"וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים.."

כיש סיטואציה מפחידה כזו, העם מעדיף לשמור מרחק. אבל משה דווקא ניגש אל הערפל.

הפסוק היפה הזה תמיד מזכיר לי תורה של ר' נחמן, הוא מספר שם שהרבה פעמים בחיים, כשאדם מנסה לעשות צעדים בכיוון חיובי מסוים, איכשהו דווקא אז מגיעות לו 'מניעות', דברים חיצוניים לא צפויים שמונעים ממנו להשיג את הרצון החיובי שלו, וזה מבאס, כי עד אותה נקודה האדם חשב שהוא זה שמונע מעצמו את המטרה שלו, ופתאום קורים דברים מסביבו שלא נותנים לו להתקרב אל עבר המטרה, אז הוא מתבאס מזה ומתרחק מחדש. אבל הפלא הוא, לפי ר' נחמן, שבצורה לא צפוייה, דווקא בתוך ה'מניעות' האלה מסתתרת המטרה החיובית שלו בעומק, גם אם הוא לא מצליח לראות את זה באותו רגע. ומבחינתו זה בדיוק הפסוק – "וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק" , כי זה מבאס ומפחיד אותם להתקרב לדבר כזה מלא בערפל, לעומת זאת "וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים" – משה מצליח לראות את אלוהים שמסתתר מעבר לשלב הזה של הערפל.

—

תמיד כשחוויתי תסכול מחוסר היכולת שלי 'לנצל זמן' הייתי קשה עם עצמי. ניסיתי להילחם בזה ולמצוא דרכים איך כן להצליח לנצל את הזמן יותר טוב. אבל איכשהו הייתי תמיד מפסיד לעצמי, ולא מבין מה הקטע של כל ה'מניעות' שהפריעו לי בדרך כדי לנצל את הזמן טוב יותר.

רק ממש לאחרונה פתאום הבנתי שייתכן ואני מפספס.

אולי דווקא בחוסר ההצלחה שלי לנצל את הזמן, ובמניעות האלה מסתתרת מתנה עבורי?

וכשנכנסתי אל ה'ערפל' הזה, גיליתי שם את 'אלוהים'. את המקום שמוכן להיות באהבה ובחמלה עצמית גם לחוסר תפקוד בלי שזה פוגע בתחושת הערך העצמי.

אהבה ללא תנאי.

—

בסוף, גם בבית של ההורים שלי, בזכות הזמן הזה "שהתפנה" עלו לי כל מיני רגשות ומחשבות של 'בית-הורים' שלא שמתי לב אליהם עד אותו זמן, מנוחה שפתאום התאפשרה, עוד שיחה טובה עם אמא, כשהסכמתי שאולי יש שם מתנה בתוך הערפל, הצלחתי ללכת לתוכו ולקבל את זה. גם אם זה היה אחרת ממה שדמיינתי שאמור להיות.

—

האם אתם מכירים את המקום הזה שיש שם 'מניעה' ומשהו ממש לא מסתדר כמו שרציתם ודווקא בתוך ה'ערפל' הזה מתגלה מתנה גדולה יותר?

שתפו אותי!