היא רק בת ארבע חודשים,

אבל מתישהו מצאתי את עצמי כועס.

וזו הייתה לי הרגשה קשה, קשה מאד.

איך אני יכול בכלל לכעוס על תינוקת בת ארבעה חודשים?

הבנתי שאני רוצה ללכת לעבד ולחשוב על הדברים.

כתבתי את המחשבות שעלו לי בראש סביב זה-

אני לא מבין מה היא רוצה,

למה היא ככה?

למה היא לא רוצה להירדם במיטה שלה?

למה היא מתחילה בגיל כל כך צעיר להיות עקשנית?

האם הגענו כבר לגיל מספיק גדול שמעכשיו בגלל שהיא גדלה ועכשיו היא בת 4 חודשים – אז היא תתחיל לעשות לנו בית ספר ותקבל מה שהיא רוצה?

ואם לא אז היא לא תאכל ותצרח עלינו מתי שבא לה?

ממש הרגשתי איך המחשבות האלה מכניסות אותי למקום צר.

שגם העלה בי כעס…

לאט לאט כשנרגעתי ונתתי למחשבות לצאת ולבטא את עצמם על הדף,

פתאום מבין ענני הערפל של המחשבות המתסכלות התחילה להופיע בהירות.

נזכרתי שלא מזמן קראתי שזו התנהגות אופיינית לגיל ארבעה חודשים,

ואז נפל לי האסימון.

הבנתי זה לא הסיפור שלי בכלל!

כאילו כל השאלות ששאלתי את עצמי עד עכשיו היו שאלות ששאלתי רק על המקום שלי, על הקשיים שלי ושלנו, למה היא עושה את זה "לנו",

והמקום האישי הזה – הוא זה שעורר את הכעס וכל הרגשות קשים.

בתוכו התחילה ההתערבבות הלא מדוייקת.

ופתאום נפלה לי ההבנה הזאת שזה לא קשור אליי בכלל.

זה הסיפור שלה.

זה הסיפור של סהר והגדילה של סהר,

אני רק פה כדי לתמוך ולגדל ולהכיל.

היא לא עושה את זה בעדי או נגדי, היא עושה את זה כי ככה תינוקות גדלים, ככה הם מתרגלים לעולם, ככה הם חווים את העולם ומחפשים את דרכם בעולם.

ופתאום זה שחרר כל כך הרבה אוויר.

כל כך הרבה רגשות וחששות השתחררו כי הבנתי שזה בכלל לא משנה אם יהיה קשה,

כי זאת הגדילה שלה!

תודה לאל שהיא בריאה והיא עושה את מה שתינוקות עושים בגיל 4 חודשים!

איזה תענוג זה, שהיא ככה בריאה.

אני הרבה יותר שמח מזה!

אותה נקודה של כאב הפכה לנקודה של שמחה.

***

וכשהמשכתי לחשוב, הבנתי שאולי הדבר הזה שייך לכל גיל.

שזה אולי ה"מרד" הראשון שלה,

וזה שהצלחתי להבין שזה לא קשור אליי ולא מולי, אלא סיפור שלה ומה היא צריכה, זה בעצם הסיפור של כל "מרד" עתידי.

והרגשתי שהפנמה של העניין הזה עכשיו יכולה להאיר עבור כל הנקודות האלה בעתיד.

כל מרד זה פשוט הגדילה שלה, כל השינויים האלה הם לא אישיים אלא חלק מהגדילה הבריאה של הילדה המתוקה שלי.

ופתאום ממקום של קושי עברתי למקום של שמחה בזה.

שמחה בשינויים האלה, גם אם זה קשה ולא פשוט.

היא גדלה והיא בריאה ומתפתחת. וזה נהדר ומקסים

ואני פה בשביל להכיל את זה.

ליהיות אבא שמכיל את הגדילה גם כשקשה לה וגם לי וגם לנו. זה בסדר. וזה טוב ואפילו מבורך.