אי אפשר שלא לעשות טעויות עם ילדים.

יש אנשים שאומרים שהשאיפה שלהם היא לעשות כמה שפחות טעויות עם הילדים שלהם וכמה שפחות נזק, כי נקודת ההנחה היא שתמיד עושים טעויות.

ובטח עם ילד בכור.

אבל לעשות טעות עם הילד שלך, יכול ליהיות דבר מכאיב.

אם אתה מרגיש שעשית משהו שבאיזושהי צורה עקיפה הכאיבה לו,

זה יכול לגרום לתחושות אשמה מאד מייסרות.

וזה בדיוק השלב של הדיבור הפנימי שלנו עם עצמנו,

כי טעות מול הילד שלי, מפגיש אותך עם הדיבור הפנימי שלי באופן כללי,

ועכשיו זה לא רק ביני לבין עצמי, אלא גם כלפי משהו שמחוץ אליי.

העימות שזה מעמת אותי מול האשמה והמצפון והכעס על עצמי – הוא הרבה יותר גדול,

אבל אני חושב שדווקא בגלל זה יש שם גם אופציה לתיקון שתהיה הרבה יותר פנימית ויסודית.

שאלת המפתח שאני שואל את עצמי במצב כזה היא,

איזה דיבור פנימי אני רוצה להנחיל לבת שלי?

האם אני רוצה שכשהיא תעשה טעות היא תלקה את עצמה?

או שאני רוצה בשבילה עתיד אחר?

אופציה טובה יותר?

מה הייתי רוצה?

ברור לי –

שהייתי רוצה שהיא תסלח לעצמה.

שתגיד שהכל בסדר, וזה כל כך אנושי לטעות.

גם אם זה שוב ושוב ושוב.

ואז,

אם זה מה שאני רוצה שהיא תגיד לעצמה.

ואז האור החוזר – חוזר אליי…

אם ככה אני רוצה בשבילה –

איך אני מעיז ככה לדבר אל עצמי?

ובעצם "לא נותרת לי ברירה" אלא באמת לדבר אל עצמי באור של חמלה, באור סולח.

להבין שגם אם טעיתי מול בתי הבכורה,

עדיין מה שהכי חשוב זה מה היא מקבלת ממני מתוך הסיטואציה הזו בעצמה,

איזה דיבור פנימי היא מאמצת ממני,

כי אם הייתי קצר רוח למשל זה טעות נקודתית,

אבל הלקאה עצמית ואשמה זה עיוות יסודי.מהותי.

ואני רוצה לגדל ילדה שמדברת אל עצמה בחמלה.

וזה מדהים שדווקא מתוך המקום שלה, אני יכול להאיר את המקום שלי ולתקן אותו.

אם אני רוצה להיות אבא טוב יותר בשבילה,

אז אני צריך להיות אדם יותר טוב בשביל עצמי, כלפי עצמי.

למחול לעצמי,  לנהוג עם עצמי בחמלה.

וככה דווקא מתוך הטעות שלי – יש לי הזדמנות לגדול ולאמץ דיבור פנימי חדש בזכותה.