באחת השמירות הארוכווווווות שהיו לי במוצב 'מרגנית'  (עוטף עזה של פעם)  הייתה לי שיחה ארוכה עם ערן על הפרידה מחברה שלו. עד אז הם היו ביחד לא מעט זמן, ואני לא הצלחתי להבין למה. למה להיפרד ככה, הרי היה לכם כל כך טוב ביחד, לא?!

וערן, האהוב, פשוט בחר לשים לי אוזניות ולהשמיע לי שיר. השיר היה "מיכאל" של אתי אנקרי. כשסיימתי להאזין לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, מה השיר הזה קשור לפרידה שלו?

ערן הסתכל עליי וציטט לי את השורה הזו מהשיר – " ואמא אומרת שככה אנשים, כשקשה להם לגמור הם מושכים את הסופים…"

ואז נפל לי האסימון.

לדעת להיפרד, זו אומנות.

—

בפרשה שלנו (בא) ממשיך המאבק המתיש בין פרעה לאלוהים.

פרעה לא מצליח להשתחרר מהאובססיה להחזיק בעם ישראל. הוא חוטף מכה אחר מכה, אבל הוא לא מצליח להיפרד.

גם כשהעוזרים שלו אומרים – " וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם" – ועדיין הוא לא נפרד.

בסוף, רק אחרי מכת בכורות, פרעה והמצרים נפרדים מעם ישראל, אבל זה קורה בצורה של גירוש. של ניתוק. לא של פרידה. " וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ"

זו לא פרידה שמבשילה מתוך הבנה בריאה, אלא מתוך חוסר ברירה מוחלט, קריעה, גירוש.

וכנראה שזו הייתה הדרך היחידה האפשרית, כי כשלא מסכימים להיפרד בסוף אין ברירה אלא לגרש. ולא רק מהצד של פרעה, גם מהצד של בני ישראל. אולי בתודעה שלהם, עם של עבדים, להצליח להשתחרר ולהיפרד בנחת – זה פשוט לא היה עובד. רק בחיפזון, במהירות, בניתוק…

—

אני לא חזק בפרידות.

אף פעם לא הייתי.

זוכר ביקור של שלושה ימים אצל בנות דודה שלי בפרדס חנה, כשהייתי בן 10,  כמה היה לי קשה לחזור אחר כך הבייתה.  בכיתי ממש. אמא שלי לא הבינה למה זה כל כך קשה לי. "כזה טוב היה שם, וכל כך רע לך בית?" לא ידעתי לענות לה אז, שזה פשוט עצם הפרידה.

כסהר הייתה הולכת למשפחתון, לפעמים הייתי חוזר הבייתה ובוכה. לא מצליח לעכל את הפרידה הזו כמו שצריך.

כנראה שאחד המסעות שבאתי לעבור בעולם הוא סביב פרידה בריאה, נכונה וטובה.

הפרשה שלנו מחזירה אותי להביט על זה מחדש.

—

היציאה של עם ישראל ממצרים נקראת ביהדות גם "גאולת מצרים" ואומרים עליה שהיא אומנם הייתה בחיפזון, אבל ה'גאולה העתידית' תהיה לאט לאט ('קמעא קמעא')

איזו היפרדות שונה זו.

כמה זה בריא יותר, לעבור ולהיפרד לאט לאט.

לפעמים רחלי אומרת לי שכשאני נמצא בבית אבל רוצה ללכת לאנשהו אחר, אז אני שומר את זה בבטן עוד ועוד, ואז חותך בבום. בלי להתריע, בלי לעשות הכנה.

וזה קשה ולא נעים.

ואני חושב שאולי הגופנפש שלי עדיין חווה בתוכו שפרידה של 'קמעא קמעא' תהיה קשה יותר, אז אני חותך בחיפזון… אבל האם זו באמת האמת?

ואולי כבר הגיע הזמן להיפרד וליצור נפרדות קצת אחרת?

היפרדות של קמעא קמעא.

נפרדות שמרגישה בטוח גם בזמן הביניים, בזמן של המעבר.

—

תחשבו על הפרידות שלכם.

על ניואנסים הכי קטנים שלהם.

איפה אני נפרד ואיפה אני מתנתק? והאם יש לי דרך לשנות את זה?

הלוואי שכן…

שבת שלום