מכירים את זה שאומרים לך "תזרום אחי , תהיה קליל למה אתה כבד?" אז בכנות , זה בדרך כלל די מעצבן אותי שאומרים לי את זה. כי באותה סיטואציה אני חווה את זה כאילו לא נותנים מספיק מקום למה שאני מרגיש. יעני תשכח מזה ופשוט תזרום, אבל מה לעשות שכנראה אם אני מרגיש משהו שיושב ומכביד עליי אני כנראה לא מצליח לזרום, אז אחי שחרר אותי בחייאת.

ובכל זאת.

בכל זאת, כשקראתי את הפרשה של השבת (בא) הרגשתי משהו אחר לגבי הנושא הזה. ודווקא בזכות פרעה מלך מצרים.
לפרעה יש בעיה.
פעם היה לו עם של עבדים ששירת אותו ונתן לו הרבה תועלת, ואיכשהו לאט לאט הם מתחילים לעשות לו בעיות. פתאום רצון ללכת לעבוד את האלוהים שלהם, אח"כ גם בגללם המדינה שלו התחילה לספוג מכות , מכה אחרי מכה, וזה התחיל להרגיש ממש לא טוב.
ופרעה לא מצליח. לא מצליח לשחרר את הבעיה הזו שקוראים לה עם ישראל.
והסיבה העיקרית היא כי הוא כבד. " וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם"
יותר מדי כבוד, ויותר מדי כבדות.
וההתנהלות הכבדה הזו יוצרת קיבעון. חוסר תנועה. חוסר יכולת לשחרר גם כשזה ממש דופק אותו ואת העם שלו. זה מתבטא חזק בצעקה של העוזרים שלו שאומרים לו:
" הֲטֶרֶם תֵּדַע, כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם ?!"

*

עבורי זאת הבחנה שעוזרת לי לחדד מקום פנימי שאני בקלות יכול ליפול בו.
כי מצד גם אני מתייחס ברצינות ובכבוד לעצמי ולמה שאני מרגיש, ואני גם חושב שזה מאד חיובי בעולם.
אלא שלפעמים, אני מבין עכשיו בזכות פרעה, כדאי לי לשים לב לכבדות הזו.
לאיפה זה הופך להיות כבר יותר מדי כבוד וכבדות יתר. כבדות שמייצרת קיבעון וחוסר תנועה, כבדות שיכולה גם להרוס לי.
וגם, זה מחדד לי כמה הלימוד הזה של פרשת שבוע של הלב – חשוב עבורי.
כי זה עוזר לי לשים לב לנקודות בעצמי, שלא בטוח שהייתי שם לב אליהם סתם ככה, דרך ההשתקפות שלהם בפרשה.
שבת שלום שתהיה!