כשהייתי בעשור השלישי לחיי, השקעתי הרבה זמן במערכות יחסים.

זה עשור שבו השקעתי הרבה בחברויות, והרבה בלחפש את בת הזוג הנכונה וכד'.

הייתה מערכת יחסים אחת שהשקעתי בה המון, חשבתי לעצמי שאולי עם אותה אחת גם אתחתן, אז השקעתי יותר, בלי לדעת אם באמת זה יקרה או לא…

אך בו זמנית תמיד היה לי בראש מחשבה מציקה-

אולי אני  משקיע לשווא?

ואז אולי אני סתם מבזבז את הזמן?

זה היה קול חזק שישב לי בראש ובלבל אותי לא מעט. כמו לתת גז בניוטרל. לעיתים זה מנע ממני להיות נוכח עד הסוף בסיטואציות שהשקעתי בהם, כי בו זמנית הרגשתי שאולי כל זאת לשווא?

—

כשקראתי את הפרשה של השבת- הפרשה הראשונה בתורה, קיבלתי דוגמא אישית מאלוהים איך יותר מדוייק עבורי להסתכל על הדברים.

בתחילת הפרשה אלוהים בורא את העולם, ואחרי כל יום שהוא בורא הוא מסתכל ומעריך- "וירא אלוהים כי טוב".

ובסוף ששת ימי הבריאה הוא מסתכל ואומר "והנה טוב מאד".

אלוהים מעריך את היצירה של עצמו. יעני – מפרגן לעצמו!

ותכל'ס זה די מפתיע.

כי אלוהים יודע מה יקרה עם היצירה שלו, הוא יודע את מה שאנחנו קוראים בסוף הפרשה על כך ש"וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ….וינחם ה' כי עשה את האדם ויתעצב אל ליבו" ואח"כ הוא גם הוא אפילו רוצה למחות את העולם.

ובכל זאת, כשהוא יוצר את היצירה – הוא שמח ומעריך.

וכשמגיע הזמן להתעצב – הוא מתעצב.

הוא לא נותן לעתיד האפשרי לגרום לו להתבאס בהווה, ובטח לא להתלבט האם הוא משקיע את הזמן שלו נכון , והאם זה כדאי שהרי הוא בעצם יוצר יצירה שאחר כך הוא יתחרט עליה.

נוכחות בהווה.

אלוהים שיודע מה יהיה בעתיד בכל זאת "חי את ההווה" ובוחר לשמוח ביצירה שלו ולהעריך אותה בזמן נתון,

וכשהיא מתבררת אחר כך כפחות מדוייקת או טובה, אז הוא גם מתעצב באותו זמן נתון.

—

עבורי זה נותן חיזוק למקומות שבהם אני בוחר להשקיע.

ביצירה.

בהשקעה במערכות יחסים,  

בכתיבה של סיפור או פוסט,

ביצירה שלי בעבודה,

וכמובן בתחביבים.

בנקודת הזמן שאני עושה את זה – לבחור להעריך את זה.

לבחור לאהוב את זה כי זה מה שאני אוהב ויוצר. עכשיו.

גם אם בנק' אחרת אני ארגיש שזה היה בדיעבד פחות טוב –

אז עדיין אחלה והכל טוב, שהרי גם אלוהים ברא עולם ואח"כ התעצב אל ליבו –

ועדיין העולם שהוא ברא הייתה יצירה טובה ויפה למרות הכל.

בשבילי זה אחלה דיוק ונותן לי זווית אחרת להבין מה זה לחיות בהווה.