קרוב לארבע שנים, בין גילאי 18 ל22, הסתובבתי עם שאלה אחת כבדה שמהדהדת בראש. "לשם-מה". אנשים סביבי לא שמו לב, כי שידרתי עסקים כרגיל,  אבל מתחת לפני השטח כל הזמן בערה השאלה הזו. אולי יותר נכון – "מה התכלית". השאלה הזו השפיעה לי על הגורל, משום שהיא שינתה את מסלול חיי וגרמה לי ללכת לישיבה למשך שנתיים וחצי – לחפש.

באותה תקופה לכאורה מצאתי תשובה – "לעבוד את אלוהים", אבל איכשהו התשובה הזו אף פעם לא חלחלה באמת  פנימה, ולא מצאתי מנוח לנפשי.

–

הפרשה שלנו – בראשית, פותחת בסיפור – " בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ " אבל "שוכחת" לספר לנו את העיקר – לשם מה נברא העולם? מה הסיפור? מה התכלית?

יש מפרש אחד על התורה ש'זכה' להופיע בכמעט בכל גרסא מודפסת. קוראים לו רש"י (ר' שלמה יצחקי) הוא חי ופעל לפני 1000 שנה, ומאז פירושיו צמודים תמיד לתורה. הפירוש שלו על הפסוק הראשון לתורה מאד מפורסם ומושרש בכל מי שגדל בחינוך דתי-

הוא שואל מדוע בכלל התורה התחילה בסיפור בראשית הרי *ברור* שצריך להתחיל במצווה הראשונה שנתנה לעם ישראל (שמופיעה בכלל באמצע ספר שמות) והוא עונה- שכמובן יש לזה תכלית, שהרי אם יום אחד יאמרו הגויים: "למה לקחתם את ארץ ישראל שישבו בה פעם עמים אחרים", שנוכל לתת תשובה שהנה אלוהים ברא את העולם והוא זה שנתן אותה לנו.

במילים אחרות- מבחינתו של רש"י התורה היא ספר "הוראות הפעלה" שיש לה תכלית, ומהותה קיום מצוות.  אם כן לשם מה לספר סיפורים כמו כל ספר בראשית וקצת שמות? כמובן שזה בגלל שגם לזה יש תכלית, והתכלית היא *לגיטימציה*.

שכשיום אחד נכבוש את הארץ ויאמרו לנו מה הלגיטימציה שלכם ? נוכל להגיד "הנה יש לנו סיפור שלם שנכתב על כל ההיסטוריה ומוכיח שמותר לנו. "מכוח זכותנו ההיסטורית" שהרי כמובן, אחרת אין שום סיבה לספר אותו.

–

התפיסה הזו, שלכל דבר חייב להיות מטרה, תכלית ברורה, כל כך מושרשת ביסודות שלי. שלנו.  כמה הלגיטימציה לקיום שלי קשורה לאותה תחושת תכלית.

ערך עצמי תלוי.

תלוי ב'האם אני מספיק טוב'. ראוי. תלוי בהאם אני אקולוגי\טבעוני\דתי\עושה מספיק (כמה זה מספיק?) מעשים טובים בשביל להצדיק את הקיום שלי ולתת לו לגיטימיות.

אני לא מזלזל בקול הזה. הקול הזה גם צריך לקבל מקום עולם. אבל עבורי כשהקול הזה חזק מדי זה פשוט הופך  לדיכאון.

זוהי תחושת ערך עצמי שתלוי כל הזמן בסרגל חיצוני, דמיוני, שאף פעם לא יבוא על סיפוקו.

אבל כנראה רש"י לא סתם כתב את זה.

רש"י חי בשיא ימי הביניים. עם ישראל בשיא הגלות. כל מה שיש בגלות זו תודעה הישרדותית, ובתודעה הישרדותית לכל דבר חייב להיות תכלית, משהו שמצדיק את קיומו אחרת בשביל מה לשרוד? חייבים תכלית. אתה לא יכול פשוט רק להיות עץ ביער כשסביבך מתחוללת שריפה שאולי גם תגיע אליך, אתה צריך לשרוד. אין לזה מקום.

אבל תודעה שהתאימה למצב הישרדותי בימי הביניים – כבר לא בהכרח מתאימה לי היום.

–

אני פותח את בראשית וקורא סיפור מסע.

המסע של אלוהים שיצא להרפתקת בריאת העולם וכבר בסוף הפרשה הוא עצוב שיצא להרפתקה הזו ומחפש פתרון.

סיפור החיים של אדם חווה ונחש, ואח"כ קין והבל ומשם אל נוח והתיבה, והמסע של אברהם שמחפש את אלוהים מחדש…

אני קורא את זה והשאלה "למה"  ו"מה התכלית" פתאום מרגישות הרבה פחות רלוונטיות.

זה סיפור חיים. זה המסע של הקיום, הערך העצמי הוא אינהרנטי בקיום. הוא לא תלוי במשהו שנעשה או שלא נעשה.

בסוף התקופה של אותם ארבע שנים הייתי בצבא, בגולני, והמון מזמני ביליתי בשמירות. באותם שמירות, השאלה שלי השתנתה לאט לאט. היא הפכה לשאלה "מה אני רוצה לעשות שיהיה לי טוב".

משאלה חיצונית (מה התכלית וההצדקה לקיום שלי) לפשוט מה הדבר שיעשה לי טוב בעולם הזה, במסע שלי , שאני כבר חי כאן. משהו בי הבין שלעולם לא אקבל תשובה לשאלת ה"למה" ו"מה התכלית" של כל זה, ועכשיו השאלה הכי מדויקת עבורי זה איך.

איך לעשות את המסע שלי. איך לחיות כאן את הסיפור שלי בצורה הכי טובה עבורי.

זה הביא אותי לעשות שינוי גדול בחיים ולעבור שבועיים אחרי שסיימתי צבא, לגור ברמת הגולן במושב שבו לא הכרתי אף אחד לפני כן.

יצאתי למסע חדש- מבראשית.