כשסהר נולדה, במשך כל החצי שנה הראשונה הייתי "מוצף".
מוצף = רגישות יתר, כל הרגשות נמצאים על סף התודעה, כאילו בכי יכול לצאת בלי התראה מוקדמת.
לאורך הזמן במבט לאחור, הבנתי שמשהו בתוכי התעורר בעקבות מה שהרגשתי כלפיה.
מרגע שהיא נולדה הרגשתי בכל הישות שלי שהיצור הזה שאני מחזיק בידיים, ראוי לאהבה ללא תנאי.
בלי שום הוכחות עתידיות, ובלי שום צידוק, בדיוק כמו שהיא ולא משנה מה יהיה.
והנקודה הזו, למרבה ההפתעה, העלתה בתוכי את אותו מקום פנימי רדום, שכמהה להרגיש את אותה תחושה גם בתוכו.
להרגיש מבפנים אהוב ללא תנאי. בלי צידוק. בלי הוכחות. בלי תנאים. בלי סיבה.
ונדמה לי שזאת הייתה הסיבה העיקרית ל"מוצפות" שלי.
על סף בכי כל הזמן.
ההרגשה הזו של מצד אחד להרגיש את התחושה הזו כלפי הילדה שלי,
ובמקביל לנסות להרגיש גם את אותו דבר כלפי עצמי, כאשר זה בא יחד עם הרגשה של חוסר –
הרגשה שהמקום הזה חסר בתוכי במידת מה, ורוצה גם להתמלא במקביל…
אז בכל התקופה הראשונה של חייה, השתדלתי מדי פעם להזכיר לעצמי בדיוק את זה, ותוך כדי שאני מרגיש את אותה אהבה ללא תנאי כלפיה, לעצור מדי פעם ולהרגיש את זה גם כלפיי.
להיזכר בזה שגם אני במהות כמוה, בדיוק אותו דבר,וגם אני התחלתי את חיי פוטנציאל טהור בדמות תינוק, ולתת אהבה ללא תנאי גם כלפי פנים, ולא רק כלפי חוץ.
היום,
כשחיבקתי אותה והרדמתי אותה עליי בכורסא המתנדנדת שלנו, פתאום צפה ועלתה התחושה החזקה הזו מחדש.
נזכרתי שהרבה זמן לא שמתי לב לזה.
תינוק גדל כל כך מהר, וההתפתחות שלו כל כך מדהימה ומעוררת התפעלות שפתאום קלטתי שמרוב התעסקות בגדילה שלה, ובהתפעלות מכל מה שהיא עושה, שכחתי את אותה תחושה ראשונית שהרגשתי כל כך חזק בכל החודשים הראשונים לחייה.
התחושה של פשוט אהבה ללא תנאי.
כלפי חוץ אל הילדה שלי, וכלפי פנים אל הילד שאני.