כבר כמעט שישה שבועות מאז שגבע הצטרפה לחיים שלנו. כמעט שישה שבועות של מיקס-רגשי אינטנסיבי. קח את כל הרגשות ביחד, שים בבלנדר – ויאללה לשקשק. כן, גם את אלה מהמקפיא, שים גם אותם בשייק. תערבב עם מעט שעות שינה + קורונה ויאללה מנועים קדימה
–
הרבה רסיסי פוסטים התחילו להיכתב בתקופה האחרונה. כולם נשארו עם קצוות פתוחים, לא בשלים. כי איך אני יכול להגיד בכלל משהו "כמו שצריך" בתקופה האחרונה. זה לא רק שהתקופה הזו מוזרה מאד בלי קשר, אלא זה המעבר הזה מילדה אחת לשתי ילדות.
לא רק הפיצול הטכני-פיזי, בקשב, בריכוז, בדאגה, אלא בעיקר הלב שלומד להרחיב את עצמו לאט לאט, שכשהוא מצליח אמנם אין נפלא מזה, אבל כשהוא לא – זה אומר להרגיש נורא
–
כי איזה מין הורה אני אם אני לא יכול לתת לבת שלי בדיוק את כל מה שחשבתי שאני רוצה לתת לה עד עכשיו. כשהכל משתנה. וכל האשמה הזו על הבוקר. שידעתי שהיא תבוא. התכוננתי אליה טוב. ובכל זאת היא מפתיעה כל פעם מחדש. בעוצמה שלה
–
אני יודע שאחים זה (גם) מתנה. השינוי הזה בחיים שלנו הוא גם מאד מאד משמח. שתי בנות מופלאות. בחרנו בו בלב שלם. אבל יחד עם זה, הוא גם חתיכת מעבר. ומעברים, במיוחד 'מעברים שמחים' מביאים איתם גם הרבה מורכבות. דווקא בגלל שאתה אמור להיות רק שמח ופתאום אתה לא, וזה מבלבל. או-הו כמה שזה מבלבל. אירוסין, חתונה, לידה של ילד. בכולם יש הרבה שמחה אבל גם הסתגלות לא פשוטה למצב חדש. של קושי למצוא את המקום של כל אחד מחדש בתוך כל הקונסטלציה הזו. של אושר מעורבב עם כאב מעורבב עם פליאה מעורבב עם עצב מעורבב עם יופי.
הכל מהכל.
–
מאז שסהר נולדה אני מתעסק וכותב על האבהות שלי לא מעט. לאחרונה גם התחלתי ללוות אבות במעבר הזה לאבהות. נורא התאכזבתי מעצמי שבחודש וחצי האלה, כשהיו לי מחשבות והבנות בלי סוף – כמעט לא כתבתי מילה. בחייאת תגיד משהו דרור! ולא הצלחתי. פשוט לא מצאתי את הכוחות. זו תקופה מאתגרת. ואם יש משהו אחד שלמדתי שאנחנו יכולים לתת לעצמנו (ולאחרים) באמת מעבר לכל המילים היפות – זו החמלה.
חמלה לקושי. חמלה להתמודדות.
אתה בנאדם, הכל בסדר. אפשר לנשום. מילה טובה. חיבוק.