קיצור דרך לענווה

אבא טוב דיו

15 שנים אחורה.
אני בחור צעיר שלומד בישיבת הסדר בירוחם, רוב היום אנחנו לומדים גמרא אבל יש כל יום זמן מיוחד אחרי הצהרים שמוקדש ללימודים שנקראים "תיקון המידות".

אהבתי את הזמן הזה,
משום מה הוא נראה לי יותר חשוב משאר היום שלי שם…

וכשעוסקים "בתיקון המידות" איכשהוא בסוף תמיד מגיעים למה שנחשב המידה הכי חשובה – ענווה.

בספרי הקודש היא נחשבת הבסיס לכל שאר המידות ושיפורם.
[למשל רמב"ם הלכות דעות פרק שני הלכה ג : וְיֵשׁ דֵּעוֹת שֶׁאָסוּר לוֹ לָאָדָם לִנְהֹג בָּהֶן בְּבֵינוֹנִית אֶלָּא יִתְרַחֵק מִן הַקָּצֶה הָאֶחָד עַד הַקָּצֶה הָאַחֵר. וְהוּא גֹּבַהּ לֵב. שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה שֶׁיִּהְיֶה אָדָם עָנָו בִּלְבַד אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה שְׁפַל רוּחַ וְתִהְיֶה רוּחוֹ נְמוּכָה לִמְאֹד. וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר בְּמשֶׁה רַבֵּנוּ (במדבר יב-ג) 'עָנָו מְאֹד' וְלֹא נֶאֱמַר עָנָו בִּלְבַד…"]

משום מה לא לגמרי הצלחתי להבין את זה ובטח לא להרגיש שאני משתפר בזה, היה בי קול פנימי שפשוט לא התחבר לסיפור הזה של ענווה ולא הבין איך מרגישים את זה בכלל…

אבל לאחרונה קרה לי גילוי מעניין.

שמתי לב שמאז שסהר הבת שלי נולדה אני משום מה מתפלל יותר.

וכשבחנתי את הסיבה הפנימית שלי לתפילות האלו, זה הרגיש לי מאד דומה למקום של ענווה.

אני מתכוון לזה שאמנם בפשטות תמיד הרגשתי חיבור רגשי לאמונה, לתפילה, לשיח עם אלוהים, אבל בתוך האינטנסיביות של החיים זה קיבל לפעמים מקום גדול יותר ולפעמים מקום קטן יותר, אבל מאז שהיא נולדה משהו אצלי בפנים – השתנה.

אם אני מנסה להבין את מה שאני מרגיש אז זה בעצם הידיעה במקום הכי עמוק אצלי, ש"זה כבר לא בידיים שלי", זה כבר לא תלוי בי בלבד הסיפור הזה.

כשאני לבד, יש לי אשליה מסוימת של שליטה, שגם היא מתפרקת לה בזמנים מסוימים כמו למשל כשאני חולה או שפתאום יש אירוע שגדול עליי או מפחיד, ואז אני קצת מאבד את אותה תחושה שהכל תלוי בי.

אבל שאר הזמן, בגדול, אני מרגיש שאני קובע מה קורה איתי,

שאני שולט במידה מסוימת, ושאם ארצה לעשות כך וכך – אז אעשה, ואני לא מדבר על המקום הרציונלי שיודע שהחיים לא כאלו ,אלא על המקום הרגשי, הפשוט, שביום יום מרגיש ככה בטבעיות.

ופתאום כשהבת שלי נולדה, התחלתי להרגיש תחושה חזקה שיש פה משהו שגדול ממני.

התחושה הזו התחילה עוד ברגעים הראשונים כשהבנו שאנחנו מצפים לתינוק , המשיכה מאד חזק בחווית הלידה הבלתי נתפסת ומלווה אותי מיום ליום תוך כדי הגדילה הפלאית שלה

אני מבין שהילדה שלנו באה מאיתנו וקשורה אלינו אבל יחד עם זה יש לי גם תלושה שזה כל כך גדול מאיתנו.

ומול הדבר הזה, התחושה הזו, לא נותר לי אלא להתפלל.

כי אני יודע שאמנם אני אעשה כל מה שאני יכול כדי שיהיה טוב לילדה שלי- אבל עדיין זה גדול ממני.

ולכן אני פונה בענווה אל מה שגדול ממני.
אני אומנם חווה את זה או קורא לזה "אלוהים", אבל אני חושב שכל אחד יכול לחוות את זה פשוט כקיום הזה שגדול מאתנו, ה"אינסוף" או "ההוויה", לא משנה מה השם של זה.

אני מרגיש שאם עד הלידה הלכתי זקוף לגמרי בעולם – וחושב לעצמי אני יכול הכל, או אני אעשה הכל וכד', 

בא עצם הקיום של הילדה שלי ושם אותי בפרופורציות, מלמד אותי ענווה.

אם זה עשה לכם טוב – שתפו 🙂

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

מדי פעם אני כותב על האבהות ממקום אישי,
אם אתם רוצים לקבל את זה טרי כשזה יוצא – צרפו כאן את המייל שלכם ↓