שורה מתוך קורות החיים שלי תגלה שהייתי מדריך-פנימייה בישיבה התיכונית חיספין. מלבד הסיבה (העמוקה יש לציין) שהייתי צריך עבודה, רציתי לעבוד שם כי הרגשתי שהחבר'ה שם יחסית אוהבים את המקום, נהנים, ועושים חיים הרבה מעבר ללימודים. גם היום כשאני מדבר איתם הם נזכרים בצורה חיובית בתקופה הזו.

לעומת זאת אצלי התיכון הייתה תקופה לא משהו.

ואם לדייק, די דפוקה.

הרבה מאד לימודים. לא הרבה מדי חברים. יותר מדי פצעי בגרות.

בקיצור תקופה די דפוקה כבר אמרתי?

*

לפרשה של השבת קוראים 'מסעי'. היא מתארת את המסע של עם ישראל במדבר, עד שהם נכנסים לארץ. מה שתמוה בעניין הזה שבעצם כל ספר במדבר התעסק בעיקר בלספר לנו את מה שעם ישראל עשה במדבר, אז מה הקטע לחזור על זה שוב, כמו מעיין סיכום כזה?

במבט  נוסף הבחנתי שבחלק מהסיכומים יש מימד מסויים של סיפור מחדש.

קצת שינויים פה, קצת שינויים שם, ובכלל כל המסע נראה לגמרי שונה ממבט ממעוף הציפור.

כשלמשל באחת הפרשיות סופר על 'קברות התאווה', זה באמת סיפור קשה, מלא קרייסס ומורכבות, אבל כאן אצלנו הוא מתואר רק כעוד שורה.

עוד שורה בדרך לארץ ישראל.

*

בהתבוננות פנימה עלו לי שני מבטים חדשים שקשורים ב'מסע' הפרטי שלי.

הראשון – ישנם מסעות או תקופות בחיים שלי, שגם אם הן זכורות לי כקשות או מורכבות, במהות הם אלו שגידלו אותי והפכו אותי למי שאני היום.

אומנם באותם זמנים אלו היו באמת חוויות קשות ומורכבות , אבל במבט מ'מעוף הציפור' ברור לי שהם היו שורה משמעותית בדרך למי שהפכתי להיות.

השני- הנרטיב של הסיפור שלי. כשאני נותן עוד צאנס ומספר את הסיפור מחדש, קצת כמו בסיכום של פרשת 'מסעי' אני יכול לראות נקודות שלא ראיתי בהתחלה כשכל החוויה הייתה צבועה לי בשחור.

כשאני למשל חוזר לתקופת התיכון ומביט עליה מחדש אני שואל את עצמי, האם זה כל הסיפור? רק סבל? לא היו שם דברים טובים? ואני מגלה שגיליתי שם יכולות אוטודידקטיות מאד גבוהות וזה  נשאר איתי עד היום, או היכולת ליצור קשר חברי עמוק גם מעבר לקשר של אחד מהחבר'ה, זו גם יכולת שהשתכללה אצלי מאד בתקופת התיכון.

פתאום במבט מחדש על המסעות שלי, גם מקומות שהיו נראים קצת 'שחורים', מקבלים צבע ועומק קצת אחר.

פרשת מסעי עבורי היא אחלה תזכורת להסתכל מחדש על המסעות שלי.