"מגיע לי"

כשאני שומע את המילים "מגיע לי" אני קצת זז בכסא באי נוחות.

לפעמים אני שומע אותם כקולות מחוץ אליי , ולפעמים אני שומע אותם בתוכי, וגם אז, מול עצמי, לא תמיד נוח לי… ואני תוהה למה. מה יש באנרגיה של המילים האלה שהם "לא עוברות חלק בגרון"? במיוחד כשלאחרונה אני שומע את הקול הזה יותר ויותר בתוכי, מה שפעם לא העזתי להגיד.

*

בפרשה של השבוע מסופר על חמשת הבנות של האיש צלפחד (איזה שם יא אללה) שכאשר הוא נפטר הן ראו שכולם מקבלים נחלה בארץ אבל הן לא מקבלות נחלה משום שעשו את החלוקה לפי הגברים. הן פנו למשה וטענו בפניו שאין סיבה שהן, כממשיכות של אביהן ,לא יקבלו גם נחלה. "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.." משה לא יודע מה להשיב ושואל את אלוהים שעונה לו: " כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן.." – ז"א באמת מגיע להן לקבל נחלה ולהמשיך את שם אביהן.

הטענה שלהן הזכירה לי קצת מנגינה של "מגיע לנו", אבל היה ב"מגיע לנו" הזה משהו מדוייק, משהו שגם אלוהים הסכים איתו, ואילולא הפנייה שלהן ייתכן שהיה נעשה עוול גדול,  ולכן כמה טוב ומשמעותי שהיה להן את האומץ לפנות ולהגיד "מגיע לנו !".

נזכרתי במקביל בפרשה מלפני שלושה שבועות, פרשת קרח. גם שם קרח ועדתו באים אל משה ואומרים לו – למה רק אתם מקבלים את היחס המועדף ולא גם אנחנו? גם לנו מגיע! – " וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'…" – אבל מול הטענה הזו של "גם לנו מגיע!" מתרחשת דרמה גדולה שבסופה קרח ועדתו נענשים מאוד והאדמה בולעת אותם.

*

ואני תוהה לעצמי מה באמת ההבדל.

מתי טענה של "מגיע לי!" היא טענה שיש בה עוצמה של אמת, של תיקון עולם, כמו שקרה עם בנות צלפחד, ומתי זו טענה מחריבה כמו של קרח ועדתו שגורמת לאנשים שטוענים אותה, שהאנרגיה הזו תבלע אותם בסופו של דבר…

אני מרגיש שעבורי יש משהו בריא מאד בלהגיד "מגיע לי!" כשזה גורם לי לא לוותר על משהו שיכול לעשות טוב לעצמי ולעולם, כשזה לא לוותר על עצמי, כשזה להביא עוד מהאור שלי לעולם, בלי שזה בא על חשבון אחרים. לעומת מחשבות של "מגיע לי" הרסניות כשהן באות אצלי ממקום שרואה את האחר מצליח, ואני רוצה גם, לא כי זה באמת משמעותי לי או קשור לשליחות שלי, אלא פשוט מקנאה ורצון להיות כמו האחר, ואז זו אנרגיה מכלה והרסנית כמו של קרח ועדתו.