בתיכון כולם קראו לו מאורי, והוא ידע להרשים אפילו את המורים. היה לנו מחנך בכיתה י', הרב אייל, גבוה עם זקן שחור, שאפילו כשמאורי היה עושה צחוקים בכיתה מול הפנים שלו – הוא לא היה מסוגל להעניש אותו. אני זוכר את זה טוב. אם אני הייתי מפריע – ברור שהייתי נענש. גם בכדורסל הוא שלט, הייתה לו קליעה ספציפית של חצי סיבוב מצד ימין ואז ישר לקרש ופנימה. ראיתי שיש לו קסם, ורציתי גם. התאמנתי בכדורסל, הקשבתי לסגנון של הצחוקים והחיקויים, וניסיתי להיות כזה. לא הצלחתי. ניסיתי להיות הוא, ומאורי יש רק אחד.

.

בגיל 18 כשהגעתי לישיבה בירוחם היה בחור אחד, שלומי, שהיה לומד כל הזמן. בטח נראה לכם ש"כל הזמן" זה ביטוי להרבה. לא. הוא אשכרה למד כל הזמן. הסכים לתת לעצמו 7 דקות אוכל לכל ארוחה. היה ישן למעלה בבית המדרש ("עזרת נשים") כדי לא לבזבז זמן בדרך לחדרים. בקיצור מתמיד. וכשהוא אמר משהו – כולם הקשיבו. גם אני "רציתי כזה". להיות מתמיד , לא לבזבז זמן, לאכול 7 דקות… אחרי שבוע וחצי כבר הייתי בדיכאון אז ויתרתי…לי זה לא מתאים. שלומי יש רק אחד.

.

בגיל 20 קצת לפני הגיוס התחברתי מאד לאליעזר. אליעזר היה סמל בצנחנים ובדיוק השתחרר. לא היה עוד חייל כמוהו בצה"ל. הוא לא היה הכי מהיר או הכי חזק, אבל היה לו כוח רצון מיוחד.

אליעזר לא שבר שמירה מעולם. גם לא כשהם עשו 8 – 8 בחברון. גם לא 2 – 2 בעמדה סטאטית באיזה ישוב שכוח אל. הוא הלך עם זה עד הסוף. וכשאני שמעתי ממנו את כל הסיפורים (וגם בדקתי עם אחרים, זה אמיתי) אמרתי לעצמי – אני חייב גם. זה כזה מדהים. ומיוחד. אני חייב להיות גם חייל עם כוח רצון כזה. אחרי כמה שבועות בגולני שכחתי מזה. אני לא הוא. אליעזר יש רק אחד.

***

"לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה" – לא תמונה של דמות אדם מסויימת שככה אני צריך להיות. לא פסל של התנהגות מסויימת שככה אני חייב להתנהג. כשאני לוקח דמות ומנסה לחכות אותה, ולהיות היא, או אפילו לעבור את אותו תהליך כמוה – באותם רגעים ממש, אני מוחק את אותי.

אני מוחק את אלוהים שבתוכי. את ההופעה המיוחדת שלו בי. החד פעמית. הראשונית שלא הייתה ולא תהיה כמוה. אני עסוק בחיקוי ולא בנוכחות.

יצאתי ממצרים בשביל להיות אני. " אָנֹכִי יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם"

דרור יש רק אחד.